תמיד ריתקה אותי השאלה: מהי מערכת היחסים בין במאי לבין הלוקיישן שלו? ברוב המקרים, הטבע הוא רק רקע, במה שקטה לדרמה האנושית. אבל מה אם ננסה להקשיב? מה אם נניח שלמרחב המצולם יש רצון משלו, קול נסתר שמבקש להישמע? בפוסט זה, אני רוצה לשתף אתכם בתמצית של שיעור חדש מ'בית הספר לנביאים', שמציע מסע קצר אל תוך האפשרות של בימוי שהוא לא שליטה, אלא מפגש. קולנוע קדם-נבואי, בעקבות הגותו של הרב קוק, מציע לתפוס את המרחב המצולם לא כרקע דומם, אלא כישות בעלת חיות אלוהית כוללת. הטבע אינו באמת דומם אל

השפה הקולנועית המערבית, על כל גדולתה, בנויה על חוקים ותבניות סיפוריות שהפכו עם הזמן למובנים מאליהם. אבל מה אם ישנן דרכים אחרות לספר סיפור? מה אם במסורת היהודית העתיקה חבוי ארגז כלים שלם ליוצר האוונגרד בן זמננו, ארגז כלים שיכול להציע מהפכה שקטה באופן שבו אנו חווים דימויים וזמן? 1. קולנוע מדרשי: אמנות הדימוי הרודף דימוי כדי להשתחרר ממגבלות השפה, המדרש היהודי משתמש בכמה שפות במקביל, יוצר דימוי על גבי דימוי ובונה מבנה סיפורי רב-מפלסי. הוא מפעיל אצל הקורא אזורים שונים בהכרה, ברגש

כמעט כל שלבי הבריאה בספר בראשית מסתיימים בהצהרה האלוהית "כי טוב". רק לאחר בריאת האדם, מופיע תיאור מפתיע ושונה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". מדוע? אחד הפירושים המפתיעים מנתח את המילה "לבד". בתלמוד, במסכת סוכה, כאשר מתארים שני קרשים הצמודים זה לזה, משתמשים במילה "לבודים". כלומר, "לבד" אין פירושו בהכרח 'בודד', אלא דווקא 'מחובר', 'דבוק'. אם כך, למה מחובר האדם הראשון, ומה לא טוב בחיבור הזה? מדרש קדום מתאר את האדם הראשון כיצור אנדרוגיני, המורכב מאיש ואישה הדבוקים זה לזה. הוא

בשבת האחרונה קראתי "מכתב גלוי" שכתב הרב קוק ב-1905, שנה אחרי עלייתו ארצה. במכתב, הוא פונה "לאחינו הצעירים תופשי התורה" וקורא להם לאחוז בעט, לאמץ כישרון ספרותי-אמנותי, ולהקים זרם ספרותי חדש שינבע ישירות מפנימיות התורה ומסתרי עולם, תורת הסוד. באותם ימים, הספרות הייתה השדה התרבותי המרכזי. ניסיתי לעשות תרגיל קטן: להחליף בטקסט כל מופע של המילה "ספרות" ב"קולנוע", ו"עט" ב"מצלמה". התוצאה הייתה מדהימה. הקריאה של הרב קוק רלוונטית היום, אולי אפילו יותר מתמיד. זוהי קריאה למהפכה אמנותית,

בראשית המאה ה-20, הוגה הדעות היהודי-רוסי ויקטור שקלובסקי הציג את אחד ממושגי היסוד החשובים באמנות המודרנית: תורת ה"הזרה" (Defamiliarization). שקלובסקי תיאר את תפקידה של האמנות ככזו שנועדה להפוך את המוכר לזר, את השגור למוזר. הוא נתן דוגמה לאדם שגר ליד הים ובשלב מסוים, מכוח ההרגל, מפסיק לשמוע את רעש הגלים. תפקידה של האמנות, הוא טען, הוא לגרום לו לשמוע את הים מחדש; לבצע "דה-אוטומציה" לתפיסת המציאות השחוקה שלנו, ולגרום לנו לשאול "מה זה?", לרענן ולחדש את קליטת המציאות. הרעיון הזה,

" עלייה אל הנשמה" - יצירה של דפנה אנגלנדר האם יצירה קולנועית יכולה להיות קדושה? סרט קדוש? ייתכן מימד של קדושה הנוכח בכל שוט, בפריים, בקאט, בתנועת מצלמה? והאם הקדושה ביצירה נובעת בהכרח מקדושתו האישית של היוצר? אלו שאלות שנמצאות בבסיס החיפוש של "קולנוע קדם-נבואי". כדי להתחיל לענות עליהן, אנחנו צריכים קודם כל לשאול: מהי קדושה? מהות הקודש: ריכוז החיים לפי הרב קוק, הקודש אינו פרישות ונבדלות מהמציאות. להפך, הקודש הוא עצם היש, ריכוז החיים, המציאות בכל תוקפה. הקדושה אינה בריחה מהחיים

אני רוצה להזמין אתכם. את כולכם. אם הרעיונות של "קולנוע קדם-נבואי" מהדהדים בכם, אם אתם מרגישים שמצאתם כאן קול שמדבר בשפתכם – הבמה הזו היא...

כשאנחנו מדברים על קולנוע, אנחנו מדברים על שפה – שפת הדימויים. אבל מה קורה כשהשפה עצמה הופכת לכלא? כשהסימן, המסמן והמסומן הופכים למבנה נוקשה שחונק את המשמעות המקורית? הקולנוע הקדם-נבואי מציע לחזור אל הרגע שלפני השפה, אל המקור שממנו הכל נובע: הרצון. הרצון שקודם לשפה במעמד הסנה, כאשר משה רבנו שואל את האלוהים מהו שמו, הוא לא מקבל הגדרה. הוא מקבל תשובה שהיא התגלמות של רצון טהור, של הוויה מהווה: "אהיה אשר אהיה", "אהיה" מדבר איתך. כלומר, 'אני' הוא מעל לכל השמות, הוא הרצון. זהו שם שנ

לפי תפיסתו של הרב קוק, את כל ההוויה ממלא הרצון הכללי ששורשו במקור החיים; חיות אלוהית עולמית. שפע החיים משתלשל ומתפשט גם במציאות החומרית, ואף הטבע הדומם הוא מעין ישות חיה – "הכל חושק, הומה ושואף". קל וחומר בעולמו הרוחני של האדם, שם ישנה תנועה והמיה מתמדת של עולמות רבים המשתלשלים ומתמזגים ביניהם בהרמוניה פיוטית ובהתהוות מתמדת. זוהי תפיסה שקשה להבין באופן שכלי בלבד; היא דורשת דמיון. היא דורשת מאיתנו את היכולת לראות את העולמות המופלאים הרוחשים מתחת לפני השטח של המציאות היומיומית.