top of page
החזון של קולנוע קדם נבואי
קריאה
בימים אלה כשהחרם התרבותי על ישראל מתרחב, ומתפרסמות רשימות של אומנים ומוסדות תרבות בינלאומיים שמחרימים את האומנות הישראלית - זאת הזדמנות להתחדשות ולמהפכה
תרבותית גדולה
זאת קריאה לאמנות יהודית חדשה, רדיקלית, נבואית, אלוהית, נועזת, מהפכנית, ששוברת תבניות חשיבה הרגילות ומחדשת תבניות של חכמה והכרה, שתהפוך את ישראל למרכז תרבות חלוצית, אוונגרדית, יהודית - ישראלית, כלל אנושית.
למרוד זה כמו לבעוט בדלת רקובה - תרבות יהודית מהפכנית צריכה למרוד בכל מוסכמות יסוד של התרבות העכשווית ולהניב יצירה חדשה פורצת דרך, ששוברת תבניות חשיבה רגילות, מחדשת תבניות של חכמה והכרה, הגיע הזמן להקים מאחזים בלתי חוקיים בשדה היצירה ולסלול דרכים חדשות אל הפלאי, אל הנשגב, אל השורשים, אל שורשי השורשים, אל הנשמה, אל נשמת הנשמות.
עורו מהפכנים, קומו גיבורי חיל, אמיצות רוח, חילונים ודתיים, גברים ונשים, מלאי עזוז וקודש, שרעל של ייאוש לא זיהם את ליבם, קומו - מהפכה גדולה קוראת לנו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
חזון
קולנוע קדם נבואי - תנועה שמטרתה להצמיח יצירה ישראלית חדשה ומהפכנית שיונקת משורשיה
הנבואיים של התרבות העברית, לכונן גל ישראלי חדש, להפוך את ישראל למרכז עולמי של יצירה חלוצית ואוונגרדית, בדרך לתקומה של תרבות ישראלית נבואית מודרנית.
המיזם שואף השראה מחזונו של הרב קוק, שראה בתחייה הלאומית מהלך כולל, רוחני - תרבותי המוביל לתחייתה של תרבות נבואית ישראלית בלבוש מודרני. הרב קוק ראה את פיתוח הדמיון
באומנות העכשווית - תהליך של הכשרת כלים הנחוצים לתחיית הנבואה העברית.
הרעיון נולד מתוך צימאון למקורות השראה ייחודיים, חיפוש אחר יצירה חדשה שלא דומה לאף יצירה קיימת, אוונגרדית ופורצת דרך, ישראלית אך אוניברסלית, יהודית אך לא מגזרית, כזו שיונקת מתוך אוצרות היהדות ומשכללת זאת על ידי כלים העכשוויים ביותר.
הנבואה היא לב ליבה של היהדות. היא פסקה לפני כ2400 שנה. אך כאמור היא עתידה לחזור סמוך לשיבה אל העצמאות המדינית, שתתלווה אליה עלייה תרבותית גדולה.
לפני כ2400 שנה בעם ישראל התקיימה תרבות נבואית שלמה. היו בתי ספר לנביאים, הייתה אסכולה שלמה, משנה סדורה ולהקות של בני הנביאים (הסטודנטים לנבואה) התהלכו ברחבי הארץ ולמדו בין היתר מוזיקה, ספורט, תרגילי ריכוז וכוונה, שכלול הדמיון ועוד,
לאחר הפסקת העידן הנבואי השרידים של תרבות נבואית עברית השתמרו במסורת, בעיקר בתורת הסוד, במדרש ובאגדה
זהו אוצר גנוז, ייחודי, שממנו יכול לצמוח הכישרון הישראלי המקורי, הדמיון האלטרנטיבי, צורות ביטוי חדשות, שפות אמנותיות חדשות, גל ישראלי חדש שיש לו בשורה להציג לעצמו ולעולם כולו.
קולנוע קדם נבואי מתנגד ל"אמנות מגויסת", לאמנות מגזרית, ולאמנות דתית במובן הצר והמקטין של "פולקלור יהודי".
מנקי הארובות
היוצרים החדשים ישמשו כמעין מנקי הארובות של הדמיון האנושי, כמאמר של הרב שרקי על "הנסיך הקטן", שלפיו היהודים הם מנקי הארובות של האנושות, כך היוצרים יוכלו "לפתוח" סתימות בהכרה האנושית וכך האמנות יכולה לפתוח את הערוץ בין האלוהים לאדם מחדש.
עבודתו הפנימית של היוצר
זיכוך וטהרה לפני היצירה: על היוצר להקדים מחשבה של זיכוך ותיקון לפני כל יצירה. אין לטבול את העט (או המצלמה) ללא טהרת הנשמה וקדושת הרעיון.
ההקשבה הפנימית - היצירה אינה רק ביטוי עצמי, אלא בראש ובראשונה מפגש עם העצמי. היא מתחילה
מהקשבה פנימית לקולה העצמי של הנשמה.
הנשמה היוצרת
המקור של היצירה החדשה הוא בהתגלות נשמתית. הנשמה הרי היא שרה תמיד, יוצרת ללא הרף, והיוצר צריך להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו. מי שחי את חיי נשמתו - נמצא בחידוש מתמיד של יצירה ושירה.
שבירת תבניות וחידוש ("חוצפה קדושה"): על היצירה לשבור תבניות חשיבה מקובעות ולחדש תבניות של חוכמה והכרה. יש צורך ב"חוצפה קדושה" – העזה לשאול שאלות רדיקליות ולפרוץ גבולות מחשבתיים.
חירות מוחלטת: היצירה הרוחנית חופשית ואינה מתחשבת בהשפעות חיצוניות. היא נובעת מהלך הרוח הפנימי, וככל שתאמין בעצמה, כך תעלה למרומי האמת.
יצירה ללא מאמץ כוחני: אין לחשוב על היצירה כעל עמל ויגיעה. ברגע היצירה האמתי, האדם מתדמה
לקונו, שברא את עולמו ללא יגיעה, והתהליך הוא לא מאמץ כוחני.
יצירה שהיא סינתזה של כל התרבות כולה
הרב קוק מבחין בארבעה סוגים של שירה קיומית, שהן למעשה ארבע רמות של תודעה והוויה
שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם ושירת העולם -
שירת הנפש: זוהי השירה האישית, הקיומית, של הנפש הפרטית. זהו השיר פשוט, האינדיבידואלי
שירת האומה: זהו שיר "כפול", שיוצא מגדר הנפש הפרטית ומתרחב לשיר את שירת הלאום
שירת האדם: זהו שיר "משולש", החורג מגבולות האומה ומתפשט לשיר את שירת האדם הכללי, האוניברסלי
שירת העולם: זהו השיר ה"מרובע", הרחב מכולם, ששר את שירת ההוויה כולה, את שירת היקום
הטרגדיה מתחילה כאשר כל שיר הופך לאידאולוגיה נפרדת, והשירים מתחילים לריב
ולהתנגש זה בזה. האינדיבידואליזם מתנגש בלאומיות; הלאומיות רבה עם האוניברסליזם;
והאוניברסליזם מתנגש עם התפיסה הקוסמית של כל ההוויה
שיר השירים – שירת האיחוד
לכן נדרש שיר נוסף. שיר חמישי. שיר שאין לו תוכן פרטי משלו, אלא תפקידו הוא לאחד ולכלול את כל השירים האחרים
זהו שיר השירים. השיר שבו קולות כל השירים נכללים יחד בהרמוניה. זהו שיר קודש, שיר א-ל, שירת ישראל
זאת שאיפתה של יצירה חדשה וקדם נבואית, עליה לשיר את שיר השירים – לאחד, לכלול, לתת מקום גם לשירת הנפש, גם לשירת האומה, גם לשירת האדם וגם לשירת העולם. עליה להיות סינתזה של התרבות האנושית כולה.
הקריאה לרצון היוצר
היצירה הישראלית שתתעלה לשורשי המציאות ולמקור החיים, יש בכוחה לחולל מציאות חדשה ולברוא עולמות חדשים
אצל הרב קוק יש הבחנה בין שכל יוצר לבין שכל מצייר. העולם נתון להשפעה של התרבות המערבית השמה לעצמה לצייר את המציאות, להתבונן, לתעד, לשעתק
בעוד שהתרבות העברית בשורשיה הנבואיים שואפת לא לצייר אלא ליצור, לחולל, לברוא מציאות חדשה ושמה את האדם בשותפות יצירתית עם הבורא, ככזה המסוגל ברצונו לבורא עולמות חדשים. כוח הרצון מחולל המציאות – זאת הסגולה של היצירה הישראלית במקוריותה
הרב קוק כותב רבות על שחרור הרצון, חירות הרצון, גאולת הרצון, תקומת הרצון ותחיית הרצון
.כבסיס לתרבות עתידית שבה אדם הופך ליוצר
:נקרא מכאן ליוצרים
קומו, התעוררו, תזקקו את הרצון היוצר שלכם, תעלו אותו לנשגב ותחברו אותו לשורש המציאות, לרצון האלוהי החי המחייה את העולם כולו. וים הגדול של הרצון הכללי לא מבטל כל רצון קטן ופרטי, אלא פוגש אותו, רצון פוגש רצון, שכל פוגש שכל והכל מתאחד ומחייה את העולם ועולמות חדשים מתיילדים ונוצרים ללא הרף
.תקשיבו לשיח הנשמה ולרצון החי הפועם בתוכה, השמיעו את הקול, את הרצון הישראלי המקורי
הקימו בתי מדרש אמנותיים: יש ליצור מסגרות המשלבות לימוד טקסטים קבליים ונבואיים עם עשייה אמנותית חיה – שירה, ציור, מוזיקה וקולנוע, כתב עת ייעודי, פסטיבל נבואי.
צרו שיתופי פעולה: בין יוצרים חילונים לדתיים, שברו את הגבולות בין התחומים. חברו בין אמנים, פילוסופים, מוזיקאים ויוצרי קולנוע ליצירת תוכן חדשני ורב-חושי.
השתמשו בכלים הכי חדשניים, אמצו טכנולוגיות כמו מציאות מדומה ובינה מלאכותית כדי להמחיש רעיונות נבואיים ולפרוץ את גבולות המוכר.
אל תמתינו לאישור. צרו, העזו, שברו את הגבולות שכובלים את הרוח. היצירה שלנו לא תהיה עוד מרד לשם מרד, אלא בריאה חדשה. אם מהפכני העבר גילו את התת-מודע והרגש החשוף, אנו נקראים לגלות מחדש את כוחה של הנשמה, את הקדושה הגנוזה במציאות ואת הנס החבוי בשגרה.
the-prophecy
pre-prophetic-cinema
עקרונות היסוד של קולנוע קדם נבואי
הקודש צריך להתפשט על תחומי התרבות והאמנות.
העיסוק בדמיון בתרבות והאמנות מקרב את חידוש הנבואה הישראלית המודרנית.
הדמיון הוא חרב פיפיות, הדמיון מסוגל לרומם את האדם, ומסוגל להוריד, להשפיל אותו. וכאשר האדם נתון לדמיון מקולקל, לא השכל יוציא אותו משם, אלא דמיון הקודש, דמיון אלטרנטיבי. היצירה היהודית החדשה יכולה להציג את הדמיון הקודש, את הדמיון האלטרנטיבי
היצירה היהודית החדשה צריכה לשבור תבניות חשיבה הרגילות ולחדש תבניות של חכמה והכרה.
היצירה היהודית החדשה צריכה לשאוב מקורות השראה ייחודיים מתורת הסוד, האגדה והמדרש, שבהם נשתמרו שרידים של תרבות נבואית עברית. יש בהם אוצר גנוז עבור האמנות החדשה.
היצירה היהודית החדשה מסוגלת להיות צינור לנבואה החדשה, מסוגלת לפתוח את הערוץ בין אלוהים לאדם מחדש.
עקרונות של יצירה טרום נבואית על פי הרב קוק:
היוצר צריך להקדים מחשבה של תשובה/ תיקון / זיכוך לפני היצירה:
"והספרות תתקדש, וכל סופר יחל לדעת את הרוממות ואת הקודש שבעבודתו, ולא יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה, הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה"
(שמונה קבצים ד' ס''ד)
"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה"
(אורות הקודש)
הנשמה היוצרת
המגמה של יצירה טרום נבואית היא פיתוח כוח הנשמה היוצרת, עד כדי עמידה על כוחה הפנימי, לשאוב ממקורה, לגלות את עצמה בחידוש מתמיד. מי שחי את חיי נשמתו נמצא בחידוש מתמיד של יצירה ישירה
כמה וכמה פעמים כותב הרב קוק על כך שאסור לעצור או לעכב את הנשמה היוצרת:
"הנשמה היוצרת, שרויה היא במקור אור התורה. אסור לעכב את מרוצתה המלא שמחה וחדוות קודש, מפני שום טינא ועיכוב בעולם. אין כל העולם כולו כדאי נגד רגע אחד של יצירה עליונה ממקור הקודש. זרם חיים נשאים זה, המשתפך בנשמה אחת, מביא הוא (אור) לכל העולם כולו"
(שמונה קבצים)
"אין להתנגד אל הנשמה העצמית, בהתגלותה. והתגלותה תדירית היא, גם בעת אשר עבי עננים מכסים את בהיקות אורה, היא מאירה בכל גבורתה, והיא נושאת את העולם ואת האדם למטרת אשרו, הנעלה מכל שם של מטרה. הנשמה הוגה מבלי הגיון, פועלת מבלי מפעל, עמה רק עמה הננו עולים באותן המעלות, שכל דחיפת חיי המציאות במעמקי רזיו דוחפת אותנו אליהן. אז תתענג על ד'. זהו סוד הצמאון, ורז הריווי"
(אורות הקודש)
ההקשבה הפנימית
היצירה לא רק כלי לביטוי עצמי, אלא קודם כל הזדמנות למפגש עם עצמי. היצירה מתחילה בקשב הפנימי לקולה העצמי של הנשמה
לא מחכים למוזה או השראה - היא נמצאת תמיד, אלא היוצר מתעלה אל המפגש עם נשמתו:
"כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש, יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופעה עליו הארת נשמתו. הנשמה הרי היא שרה תמיד, עז וחדוה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו"
(אורות הקודש)
היצירה היא אינה עמל או יגיעה, אינה מאמץ כוחני:
"דבר שאי אפשר הוא להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד בטבעה. בכל עת שהליאות הרוחנית מעיקה, אין זו באה כי אם מפני שחושב היוצר, שהיצירה עמל הוא. וכל מה שמעמיקים יותר בסודה באים לידי הכרה, שאין בה שום עמל ויגיעה. והאדם מתדמה לקונו, שלא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו"
(אורות הקודש)
היצירה באה מחופש המחשבה ומגלה את גודל של עולמות ההשעריים- עולמות שמתגלים בכוח האינטואיציה ,שמתעלה מעל להיגיון המדוד. היוצר משער בליבו ובמחשבתו בכל היקף ורוחב ובחופש מחשבה מוחלט:
"איננו רואים שום אפשרות לצייר חופש מחשבה, התעלותה ושכלולה, כי אם כשיותן לה כל היקף גדלה, כשיוכנו אשיותיה על פי הגודל הכמותי והאיכותי, בכל אשר תעיף שם את עיני רוחה"
"היצירה הרוחנית חופשית היא. אינה מתחשבת עם שום השפעה חיצונית, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה בעצמה, כן תעלה למרומי האמת"
(אורות הקודש)
צער היצירה (The Pain of Creation)
יצירה טהורה כרוכה בצער, המקביל לצערו של הנביא. זהו כאב הנובע מהמפגש העוצמתי בין שני זרמים: "גילויי ההוויה עולים ממעמקים... מהחיים הערפליים שבבשר", ולעומתם "יורדים גילויי חיים, מספירת הנשמה היותר עליונה". התנגשות זו בין הארצי לשמימי, בין החומר לרוח, כרוכה בייסורים של "חורבן עולמות" פנימיים, כדי לאפשר את הופעתה של בריאה חדשה. היוצרים השטחיים נרתעים מהצער הזה, אך היוצר האמיתי יודע שבתוכו גנוז כתר המלוכה הרוחנית.
מצער לעדן (הדיאלקטיקה של היצירה הטהורה)
בניגוד לתפיסה הרומנטית, יצירה רוחנית אינה נולדת מתוך קלות ראש ושלווה. היא מתחילה ב"צער יצירה" – כאב הנובע מההינתקות ההכרחית של האמן מהעולם המוגבל והמוכר, ומהתמודדות עם "חבלי הלידה" של תודעה וצורה חדשה. אך על פי תורת הסוד, העונג הגדול ביותר אינו פרס בסוף הדרך, אלא הוא גנוז בתוך הצער עצמו. היוצר הקדם-נבואי לומד לא לברוח מהצער, מתוך אמונה שבמעמקיו טמון העונג הגדול והאמיתי ביותר.
יראת התוהו (חרדת היצירה)
זהו השלב הראשוני והקריטי בתהליך היצירה, המתרחש כאשר רעיון חדש עולה בתודעת היוצר. רגע לפני שהרעיון מתגבש ומקבל צורה, היוצר עלול להיתקף ב"יראה של תוהו" – חרדה עמוקה מול הפוטנציאל האינסופי והגולמי של המחשבה החדשה. פחד זה עלול לגרום לשיתוק, להשאיר את היוצר עם "המחשבה הגולמית" בלבד, ולגרום ליצירה להיות "לקויה" וצרה. לפי הרב קוק, יראה זו קשורה לפעמים למצבו הפנימי של היוצר או למצבו של הדור כולו, וההתגברות עליה היא אקט של "גאולה" – שבו היוצר פודה את "אסירי מחשבותיו", נותן להן צורה, ומשחרר אותן לחופשי. הזאת היא גאולת היצירה הנשמתית.
הקריאה אל הסוד
היצירה האמיתית אינה יכולה להסתפק במה שגלוי ומוכר. הנשמה המודרנית, ובמיוחד נשמת היוצר, תובעת "רזי עולם, רזי תורה, סוד ד'" כדי להרוות את צמאונה. ההתעקשות למצוא את כל הסיפוק הרוחני רק בצד הנגלה של המציאות מדלדלת את הכוח ומובילה למפח נפש. היצירה הקדם-נבואית קוראת להדריר את הדיבור - לתת דרור לדיבור הסודי הכמוס, והיא מחפשת לבטא את המימד הנסתר והפנימי של ההוויה.
הנבואה היא סגולתה העיקרית של האומה הישראלית, כיוצרים אנו יכולים להכשיר את הכלים לחידושה של הנבואה הישראלית, קרי, להרחיב את גבולות הדמיון, לשבור תבניות מחשבה מקובעות, לחדש תבניות של חכמה והכרה, לעורר שיח נשמתי, לחבר בין אמת ליופי, לרומם את העולם, להוביל מהפכה רוחנית - תרבותית בעם ישראל ובעולם כולו.
הרעיונות האלה הם רק קצה הקרחון. להעמקה והרחבה והמשך הדיונים - מוזמנים בחום לבקר ולהשתתף בבלוג של האתר
לחצו כדי לקרוא מאמרים אחרונים בבלוג
bottom of page