מעשה אמנותי כגלות יזומה: על גלות וגאולת ה"אני"

בראשית המאה ה-20, הוגה הדעות היהודי-רוסי ויקטור שקלובסקי הציג את אחד ממושגי היסוד החשובים באמנות המודרנית: תורת ה"הזרה" (Defamiliarization).

שקלובסקי תיאר את תפקידה של האמנות ככזו שנועדה להפוך את המוכר לזר, את השגור למוזר. הוא נתן דוגמה לאדם שגר ליד הים ובשלב מסוים, מכוח ההרגל, מפסיק לשמוע את רעש הגלים. תפקידה של האמנות, הוא טען, הוא לגרום לו לשמוע את הים מחדש; לבצע "דה-אוטומציה" לתפיסת המציאות השחוקה שלנו, ולגרום לנו לשאול "מה זה?", לרענן ולחדש את קליטת המציאות.

הרעיון הזה, על אף מקורו הרוסי, נטוע עמוק במחשבה העברית.

גלות כתרופה לחוסר דעת

במסכת סנהדרין נאמר: "כל אדם שאין בו דעה — לסוף גולה". במבט ראשון, זה נשמע כמו עונש. אך חכמינו מסבירים שהגלות אינה העונש על מיעוט הדעת, אלא התוצאה והדרך לתקן אותה. היציאה מהמקום המוכר, התזוזה אל הזר והלא-ידוע, היא זו שמאפשרת להרבות דעת. הגלות – בין אם היא לאומית, פיזית או רוחנית – מאלצת אותנו לשאול שאלות יסוד: למה? איך? ומה?

השאלה, בתורה, חוצבת בתוכנו ערוץ חדש שבו יש מקום לתשובה. כך הדעת מתגברת.

שבת ושמיטה: גלות יזומה במחשבה העברית

היהדות מציעה לנו מנגנונים מובנים של "גלות יזומה" כדי להילחם בכוח ההרגל ובשחיקת התודעה. השמיטה היא גלות של פעם בשבע שנים משדה הפעולה החקלאי. השבת היא גלות של פעם בשבעה ימים ממעגל הזמן והמלאכה. שתי המצוות האלה הן "הזרה" מכוונת של חיינו, שמטרתה לרענן את תפיסת המציאות שלנו ולהזכיר לנו את מקור הכל. הרי ההיסטוריה האנושית כולה מתחילה בהרחקה, בגלות מגן העדן.

היצירה כגלות מהירה

אם נחזור לשקלובסקי, נגלה שהמילה המקורית שבה השתמש ברוסית, otstranenie, קרובה יותר במשמעותה ל"הרחקה" או "ריחוק" – מושג שכמעט זהה ל"גלות".

מכאן אפשר לתאר את המעשה האמנותי המודרני ככזה המאפשר לצופה לצאת לגלות יזומה ומהירה. הסרט, השיר, הציור – הם לוקחים אותנו מהמקום המוכר שלנו, מרחיקים אותנו מהתפיסות השגורות, גורמים לנו לתמיהה, ובכך פותחים אותנו לקנות דעת חדשה. בסוף החוויה האמנותית, אנחנו "שבים חזרה" אל חיינו, אך שונים. זוהי חוויה של גלות וגאולה בזעיר אנפין.

גאולת ה"אני": חזון הנביא בגלות

החוויה הזו, של יציאה לגלות כדי לפגוש את עצמך מחדש, נמצאת בלב החוויה הנבואית. כך פותח הנביא יחזקאל את ספרו:

"וַיְהִי... וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר, נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים."

ההתגלות הגדולה ביותר מתרחשת דווקא בתוך הגלות. זהו המקום שבו ה"אני" הפנימי, הפרטי והכללי, צריך להיגאל, כ ה"אני" בתוך הגולה, צריך לגאול את ה"אני".

לפי הרב שרקי, המילה "אני" מורכבת מהמילה "אן" (כלומר, 'מקום') עמו לאן אתה הולך? והסיומת "י" (שלי). "אני" זהו "המקום שלי". זהו לא רק המקום הפיזי שבו אני נמצא, אלא גם המקום שממנו אני מביט על המציאות, נקודת המבט שלי, ה-Point of View הקולנועי שלי.

אולי התקדמנו מהפורמליסטים ומהפוסט-מודרניזם. אולי הגיע הזמן לאסוף את כל הרסיסים האלה ולצאת למסע לגאול את ה"אני". לפי הרב קוק, כל ההוויה איבדה את "אניותה", את עצמיותה. אולי האמנות החדשה, אם רק תרצה, יכולה לקחת חלק חשוב בהשבת העצמיות הזו למרכז הבמה.

‫