שיעור בימוי - קדושה וטבע

תמיד ריתקה אותי השאלה: מהי מערכת היחסים בין במאי לבין הלוקיישן שלו? ברוב המקרים, הטבע הוא רק רקע, במה שקטה לדרמה האנושית. אבל מה אם ננסה להקשיב? מה אם נניח שלמרחב המצולם יש רצון משלו, קול נסתר שמבקש להישמע? בפוסט זה, אני רוצה לשתף אתכם בתמצית של שיעור חדש מ'בית הספר לנביאים', שמציע מסע קצר אל תוך האפשרות של בימוי שהוא לא שליטה, אלא מפגש.

קולנוע קדם-נבואי, בעקבות הגותו של הרב קוק, מציע לתפוס את המרחב המצולם לא כרקע דומם, אלא כישות בעלת חיות אלוהית כוללת. הטבע אינו באמת דומם אלא הוא בעל רצון, ובמקרה של ארץ הקודש - אף בעל אישיות. לפי הרב קוק, ישנה "קדושה כמוסה נסתרת שחבוייה בטבע", והיא "תובעת את עלבונה" ומבקשת להתגלות.

הבנה זו משנה לחלוטין את תפקיד הבמאי ואת מהותו של הפריים הקולנועי.

הבמאי הקדם-נבואי מאמץ שני תפקידים הפוכים, בדומה לאלו המיוחסים לאלוהים: תפקיד "המחנך העליון", שמספק מבנה, סדר וגבולות צפויים, ותפקיד "הבורא", שהוא בלתי צפוי, יוצר הכאוס, מתערב בהיסטוריה. המתח היצירתי בין הצפוי לבין הזעזוע הוא יקר ערך. רק במאי שמסוגל להחזיק את שני הקטבים האלה – את הסדר ואת הכאוס, את הכוונה ואת הפתיחות לבלתי צפוי – יכול להפוך לצינור נקי, שדרכו קדושת הטבע יכולה להתגלות מבלי שהאגו שלו יפריע.

הפריים כמרחב מקודש

אם הבמאי הוא השליח, הרי שהפריים הקולנועי הוא המקדש – המקום המקודש שבו המפגש מתרחש. הפריים מפסיק להיות רק מסגרת טכנית לתמונה. הוא הופך ל**"מרחב בין-נשמתי"**, מרחב של רטט תדיר בין גילוי לכיסוי, בין אחדות לריבוי. תפקידו של הבמאי, כפי שנרמז במשנה בפרקי אבות, הוא למצוא לכל אדם את "שעתו" ולכל דבר את "מקומו". הוא הופך לאדריכל של נשמות, שבונה בתוך גבולות הפריים מבנה חדש של תודעה בתנועה.

ממפגש בטבע למפגש נשמות

בסופו של דבר, התרגיל הזה הוא מודל למהות העמוקה ביותר של הקולנוע הקדם-נבואי. הסרט עצמו הופך למפגש; הפריים הופך למרחב בין-נשמתי, בין נשמת היוצר לנשמת הצופה. ואם הנשמה היא אינסופית, כפי שמלמדת אותנו תורת הסוד, אז הסרט הוא הזמנה למפגש נדיר בין שתי חתיכות של נצח.

כנסו לשיעור ולתרגיל המלא בעמוד בית הספר לנבואים