יצירות

כבר כמה ימים אני יושב מול הסבתא החשמלית כשהמוח הביו אלקטרוני שלה פתוח, כאשר הרכיבים המלאכותיים מחוברים למחשב נייד, אבל הרקמה ביולוגית חיה מחוברת למוח שלי. אנחנו עושים עדכון גרסה. הפנים שלה עדיין יפות ורגועות, במובן מסוים הוא ישנה עם עיניים פקוחות. לפעמים היא ממצמצת קלות, לא נורא, היא חווה קצת הזיות, חלומות בהקיץ. ביום הראשון הקרנתי לה שקופיות. אני מראה לה פרח, אני מראה לה ילד, אני מראה לה טנק. זה מדליק אצלה איזורים הכי לא צפויים במוח, וגורם לאסוציאציות משונות, לא ברורות. כשה

ביום גשום וחורפי כמו היום, אני נזכר באשתי השנייה, הדוכסית מילכה מכבית פפילוטה, בתו האמצעית של הדוכס בוריס בר יוחאי, הידוע לשמצה. השידוך נכפה עלינו עד ידי זקני העדה, כי פפילוטה הייתה כבר רווקה מבוגרת מדי, כמעט בת 22, ואני בזמן הזה כבר הייתי גבר קווקזי גרוש וסולידי בן 30, ניהלתי עסק עצמאי לייצור כיסוי ראש לנשים על ידי בינה מלאכותית. אם אגיד שפפילוטה הייתה אישה סוררת, זה לא להגיד כלום. להכיר בסמכות כלשהי היה ממש מנוגד לטבע שלה. היא גם לא הכירה שום נימוסים וכללים חברתיים הכי בס

הגעתי למסקנה שהפריצה של AI זה חזרתו של הנחש הקדמוני לבימת ההיסטוריה, וזה לא בהכרח בקטע רע. לפי פרשנות של מניטו ז''ל הנחש בספר בראשית הוא האדם עצמו, אבל כיצור טבעי, הכי משוכלל. הרי כתוב שהנחש היה בעל חיים הכי חכם, היו לו שני רגליים, כי העונש שהוא קיבל זה להפוך לזוחל, אז לפני העונש הוא הולך על שניים, והוא גם מדבר. אז מי זה בעל החיים שהוא הכי חכם, הולך על רגליים ומדבר - זה האדם עצמו. אבל זה האדם כיצור טבעי הכי משוכלל אך מחוסר המוסר, זה השכל הטבעי הטהור, אך בלי המוסר, זה קוף משוכ

זה קצת מסעיר אותי שהפעם הראשונה שאדם הראשון מדבר, הדיבור הראשון שלו בלשון הקודש, מתרחש בקשר הישיר לאישה, שרק עכשיו נוצרה. בעצם, הוא גם נותן את השם ליצור שזה עתה נוצר. והמילה הראשונה שהאדם מוציא מהפה היא יפהפייה - "זאת"!! הוא אומר, ספק לאישה, ספק לקדוש ברוך הוא, ספק לעצמו, או לכולם בבת אחת: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת." זו לא אמירה, זו שירה! גם מגניב שהוא מתחיל לדבר בדיוק אחרי שהוא

זה לא סוד שיש לי יחס חזק לשפה, עוד מילדות כאשר קראתי אין ספור פעמים ספר בשם "מילה על מילים" ספר בלשנות נגיש לילדים. זה הפך את עולמי, התאהבתי בשפה. אחרי זה זה המשיך בלימודי קולנוע בירושלים כאשר גיליתי את הסמיוטיקה של יורי ליטמן, שזה גאון של חקר הסימנים, חקר התרבות, השפה, הטקסט. וזה בעצם גם מה שקירב אותי ליהדות. בשיעור תורה הראשון שהייתי בו, עסקנו שעתיים באות ב' האות הראשונה של בראשית, שכאשר המורה אמר שבתיקוני זוהר יש 70 פירושים למילה בראשית - הרגשתי שהגעתי הביתה. וזה המשיך ב

"הלוויתן" - איור של דפנה אנגלנדר בספר איוב מתואר קרב בין שתי חיות אימתניות: שור הבר והלוויתן. חז"ל מבארים שלעתיד לבוא, צדיקים מיוחדים יהיו הצופים בקרב המיתי הזה, שבו שני היצורים הענקיים נלחמים זה בזה עד חורמה. בסוף הקרב, שור הבר והלוויתן הורגים זה את זה, והצדיקים יסעדו את ליבם מבשרם. אך מהו פשר המשל? ב"ערפילי הטוהר", מבאר הרב קוק שהקרב התנ"כי הזה אינו סיפור עתיק, אלא דרמה שמתרחשת ממש כעת, מול עינינו. שני סוגי הקדושה לפי הרב קוק, שור הבר מסמל את הקודש הדתי – אותו קודש רוחני, ש

לפעמים, כדי לכתוב משהו חדש, צריך קודם ללמוד שפה עתיקה. בחודשים האחרונים, מתוך המציאות הכואבת של המלחמה, הרגשתי צורך לחזור למקורות עמוקים, אל תורת הסוד והקבלה. משהו נפתח. קול אחר החל לדבר. הטקסטים הבאים נכתבו בנשימה אחת, ביום חורפי אחד באשקלון, בהפוגה קצרה בין ההפצצות. הם אינם מאמרים או ניתוחים. הם רסיסי חוויה, ניסיון לתעד את המפגשים המוזרים והפלאיים שמתרחשים כשהמציאות היומיומית נסדקת, ודרך הסדקים מבזיק אור אחר. א. בבוקר, בפינת רחובות במרכז העיר, התיישב אריה גדול והייתה מהומה

ישנו שיר הייקו יפני מהמאה ה-17, ששני ענקי קולנוע , סרגיי אייזנשטיין ואנדריי טרקובסקי, אהבו לצטט בשיעורי הבימוי שהעבירו: בְּרֵכָה עַתִּיקָה...

סרט קדם-נבואי אינו שטוח. כמו התורה, הוא בנוי רבדים-רבדים של משמעות. אנו נקראים להתעלות מעל סיפור העלילה הגלוי, ולברוא עולם שלם, רב-ממדי, החושף בהדרגה את סודו. המודל שלנו לכך הוא עתיק יומין: הפרד"ס. מונח זה, שפירושו המילולי הוא "גן" או "בוסתן", מתאר את תפיסת העולם היהודית שלפיה לכל טקסט קדוש יש ארבעה רבדי עומק של משמעות, מהפשט (הרובד הגלוי והפשוט) ועד לסוד (הרובד הפנימי והנסתר). פשט, רמז, דרש, סוד אלו אינן טכניקות, אלא ארבעה רבדים של הוויה קולנועית: פְּשָׁט – המציאות הגלויה: ז