מעבר לטקסט: על קולנוע מדרשי ותלמודי

השפה הקולנועית המערבית, על כל גדולתה, בנויה על חוקים ותבניות סיפוריות שהפכו עם הזמן למובנים מאליהם. אבל מה אם ישנן דרכים אחרות לספר סיפור? מה אם במסורת היהודית העתיקה חבוי ארגז כלים שלם ליוצר האוונגרד בן זמננו, ארגז כלים שיכול להציע מהפכה שקטה באופן שבו אנו חווים דימויים וזמן?

1. קולנוע מדרשי: אמנות הדימוי הרודף דימוי

כדי להשתחרר ממגבלות השפה, המדרש היהודי משתמש בכמה שפות במקביל, יוצר דימוי על גבי דימוי ובונה מבנה סיפורי רב-מפלסי. הוא מפעיל אצל הקורא אזורים שונים בהכרה, ברגש ובדמיון בו-זמנית. ריבוי זוויות המבט והזרימה האסוציאטיבית מאפשרים למחבר למסור לקורא משמעות שהיא מעבר לגבולות הטקסט.

בתרגום לשפה קולנועית, "קולנוע מדרשי" הוא כזה שאינו חושש ממונטאז' רדיקלי. הוא יכול להציב זה לצד זה דימוי דוקומנטרי מחוספס, אנימציה פואטית, וסצנה עלילתית קלאסית. שרשרת הדימויים המדרשית הזו יכולה להתקיים הן בעלילה והן במלאכת הבימוי עצמה. סרט כזה משתחרר מחוקיות השפה הקולנועית המקובלת, אך לא מאבד מהרצף הנרטיבי החי שפונה אל הצופה ויוצר ערוצים נוספים של משמעות. המדרש, בסופו של דבר, הוא מפגש עם דבר ה', וקולנוע כזה שואף להיות מפגש עם הנסתר.

2. התורה: מטקסט קפוא לדיבור חי

מקובל לחשוב שהמסורת היהודית היא טקסטואלית. אך האמת עמוקה יותר: המסורת שלנו היא קודם כל "מדברת", פה אל פה. היסוד שלה הוא לא טקסט קפוא אלא דיבור חי – מהבורא לנביא, מהנביא לעם, מרב לתלמידו. הדיבור תמיד חופשי, גמיש ורב-משמעי יותר מהמילה הכתובה.

חז"ל, שהיו מודעים לסכנה שבקיבוע הדיבור לטקסט, פיתחו שיטות מופלאות לשמר את החיות של הדיבור בתוך "כלא" המילים. הם כתבו טקסטים שרוצים להפסיק להיות טקסט ולחזור להיות דיבור. הם הקדימו את הפוסט-מודרניזם באלפיים שנה. השיטות שלהם – הדיאלוגים הפתוחים, המחלוקות, ריבוי הקולות – הן אוצר יקר ערך ליוצר הקולנוע הישראלי.

וצר ששואב מהמסורת הזו לא יפחד מיצירה "לא גמורה", מסוף פתוח, מסרט שהוא יותר שאלה מתשובה. הוא יחפש את הדיבור החי שמאחורי התסריט, את האלתור של השחקן, את הטעות המקרית בצילום שהופכת פתאום לאמת גדולה. הוא ייאבק להפוך את הסרט שלו מחפץ דומם ליצור חי ונושם.

3. בימוי על פי התלמוד: טשטוש בין מרכז לשוליים

אחד המאפיינים הבולטים במפגש עם טקסט תלמודי הוא האופן שבו הדיון סוטה מהכיוון הראשי ופונה באופן בלתי צפוי אל הפרטים שעד כה נתפסו כ"שוליים" או "לא חשובים". נוצר טשטוש מכוון בין "החשוב" ל"לא חשוב", מתוך הבנה שגם בפרט הזניח ביותר יכולה להיות גנוזה אמת גדולה.

בתרגום לקולנוע, המשמעות היא מהפכה באופן שבו אנו בונים מיז-אנ-סצנה. המצלמה התלמודית אינה מתמקדת רק בגיבור. היא יכולה פתאום להתעכב על חפץ זניח בחדר, על הבעת פנים של דמות משנית, על צל שזז על הקיר. כל פרט בפריים יכול פתאום לקבל משמעות מרכזית.

הדגשה פתאומית של פרט היא כמו "תקריב" (Close Up); שבירת הרצף כדי להראות משהו אחר היא "אינטר-קאט" (Inter-Cut); שינוי מיקוד בתוך הפריים (Change Focus)  חושף היררכיה חדשה של חשיבות. זה הופך את חווית הצפייה לדיאלוג אינטנסיבי עם הצופה, שמאתגר את הוודאות שלו ומזמין אותו לגילוי חדש – בדיוק כמו במהלך סוגיה תלמודית.

---

לסיכום, קולנוע ששואב השראה מהמדרש, מהדיבוריות של התורה שבעל פה ומהמבנה התלמודי, הוא קולנוע שמציע חוויה אחרת: חיה, דינמית, רבת רבדים, ומלאת הפתעות. זהו קולנוע שאינו חושש לסתור את עצמו ולסטות מהדרך הראשית – כי הוא יודע שבדרכים הצדדיות, בפרטים הקטנים, גנוז לעיתים קרובות הסוד הגדול.