25 באפריל 2026, 17:42. ירושלים, גג של אכסניה אוסטרית ברחוב הגיא, רובע מוסלמי. הייתי אמור להיפגש בארבע אחר הצהריים עם פרופסור יהונתן גארב, חוקר קבלה באוניברסיטה העברית, בקפה בקרבת הר הבית. הוא לא הגיע, לא ענה לטלפון. חיכיתי שעה וחצי, ואז עליתי לגג של האכסניה לעשן.. צילמתי את התמונה המצורפת בשעה 17:42. ילדה כבת 12, שמלה אפורה ומשבצות, יחפה, עיניים עצומות. נישאת באוויר על ידי שבעה בלונים שקשורים לחגורת השמלה. ראיתי אותה במו עיניי במשך 47 שניות עד שהיא נעלמה מאחורי כיפת הסלע מצפו

עד רגע זה אני לא בטוח האם בכלל כדאי או מותר לדבר על זה, אך בעקבות השתלשלות החריגה של אירועים האחרונים, לא נותרה לי ברירה, אלא לגייס את שרידי האומץ הנותר, ולנסות לקרוא לדברים בשמם, לפחות כדי לא לאבד את הכבוד העצמי כבן אנוש, כי כבר השלמתי שחיי הפיזיים שלי נכון לכרגע לא שווים כלום, וגם לא באמת חשובים. הכל התחיל בתחילת דרכי בקולנוע, ובהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות יתרה. עם הזמן זיהיתי אצלי דפוס עיקש ומציק, המתאפיין בכך שכל פעם שהייתי על סף פריצת דרך בכתיבת תסריט, כל פעם שהרגשתי ני

כולם מדברים על תוכנות רוגלה וזה מחזיר אותי לימי התיכון ואל הנערה המוזרה שלמדה איתי בשם רוגלה אחידז'אקוב. כולם מדברים על פגסוס, ואף אחד לא מדבר על סוס,לכן אגיד כמה מילים על רוגלה שהיה ידוע עליה דברים מעטים, כמו זה שהייתה מעריצה של להקת רוק עממי "ג'טרו טאל" וידעה על בוריה את סיפורי המיתולוגיה היוונית. אבא של רוגלה עבד כמהנדס אלקטרוניקה במפעל צבאי מסווג והם גרו בבית קרקע דו קומתי שניצב בודד בעמק קטן שנקרא "עמק הכפתורים". אבא של רוגלה קנה לה סוס ואחרי הבית ספר כשהייתי הולך בשבי

יש דימוי שקראתי פעם בזוהר, די בהתחלה. משהו עם אבנים, משהו עם הראשית, התשתית, הכי קדום. אבני בוהו. דמיינתי אבנים חלקות כאלה כמו על שפת הים, כאלה מאורכות, חלקות, אבל ענקיות, שוכבות לא מסודר. יש ביניהן מרווחים. בתוך המרווחים רואים את האוקיינוס הקדום, מי תהום, ובהם שוחה הלוויתן. המים מתחת הם שחורים. זה מרגיש שזה לפני ההגדרות של ים ויבשה. כאילו צילום פילם משולב באנימציה כמו של יורי נורשטיין. אני רואה את הכל מלמעלה. כאילו אני טס ברחפן שהגיע מספינת חלל לאסוף מודיעין על פלנטה חדשה. א

זו התמונה האחרונה שנותרה של שני אנשים שהכרתי, שסיפור היעלמותם עדיין מהווה תעלומה שלא הצלחתי לפתור, אך ככל שעוברות השנים, אני מצליח להשלים עם זה, ובלילות הסתיו, כשהירח מתמלא אני נרגע קצת, ועכשיו אולי יכול לספר את הסיפור: על נערת הירח, הצפרדע ונשמות עשוקות. רינה חנוכייב בגיל 16 נחתה בארץ במטוס מלא בנערים ונערות מקווקז בטיסה שאורגנה על ידי עליית הנוער של הסוכנות. גם אני הייתי באותו מטוס. בנסיעה לילית הגענו לאחת הפנימיות של הסוכנות, אי שם בדרום הארץ, והתחילו חיים חדשים. חמש

לפני חודש חבר הכי טוב שלי בשם יוני שלח לי במתנה עציץ. רק הוא לא ידע שזה עציץ חושב. בעצם גם אני לא ידעתי עד שזה התחיל. בימים הראשונים מאוד התלהבתי מהאורח החדש בבית, השקתי אותו בנדיבות, שמתי אותו במקום הכי מואר בסלון על השולחן ליד המחשב, והירוק הזה היה משמח את העין כשהייתי מביט עליו מהספה. בשבוע השני חלו שינויים מסוימים, לא הצלחתי להירדם, התחלתי להתעורר מוקדם מאוד, עם סוג של חוסר שקט, שהיה מלווה אותי לאורך היום. הופיעו כאבי ראש. איזה מחשבה מטרידה שלא הצלחתי לפענח התחילה לנקר בר

- אתה לא המשיח - בטון אבהי פסק הרופא לנער שישב מולו, והוסיף אחרי כמה שניות של פאוזה מתוכננת - ומי שחושב שבפעולות או המחשבות שלו הוא משפיע על עולמות רוחניים - הוא חי באשליה ודמיונות כזב. בלי להראות הוא בחן כל תנועה בפניו של הנער ואז החליט שהגיע הזמן למכה הסופית ושלח את ידו למגירה ושלף ספר עב כרס מעוטר כספר תורני - לי אתה יכול לא להאמין אבל מי שכתב את זה הוא כבוד הרב בעצמו שאתה כל כך מעריץ, הנה, תקרא. הוא פתח את הספר בעמוד המסומן והושיט אותו לנער והצביע על הפסקה המדוברת. הנער ר

בתמונה הנדירה הזו מצולם הדוד היקר שלי מיטיה ( מתתיהו) אברמוב. לצערי בתמונה רואים רק את היד של דוד מיטיה מאכיל חתלתול בלתי מזוהה, וגם את האיש המחייך מאחור לצערי אני כבר לא מזהה. זו התמונה היחידה של דוד מיטיה שהותרה לפרסום. בשנת 1983 כוחות חמושים של קגב פשטו על השכונה הישנה שלנו, שגרו בה משפחות יהודיות, מוסלמיות, ארמניות ורוסיות קשות יום. בחיפוש בדירת מרתף של דוד מיטיה נמצאו 4 קילוגרם של זהב טהור. המשטר הסובייטי אסר באופן מוחלט על מסחר פרטי מכל סוג שהוא, במיוחד מסחר של מטבע זר

בתמונה דודה שושן (שושנה) היקרה מצולמת באימון במטווח ירי. כשהייתה בת 4 אביה עזב אותה והיא גדלה כאישה עצמאית, עם פתיל קצר. תמיד כשהייתה מחבקת אותי חזק הייתי מרגיש ממנה ריח של עשבים וריח מסקרן וחזק של בית השחי שלה. בשנת 1969 היא ירתה שני כדורים לעבר פורץ שחדר לפרדס שלה, כדור אחד פספס, והשני חדר לישבן (לא נעים להגיד אפילו) של דוד ברוך (בוריס), בעלה לעתיד. מסתבר שדוד בוריס, שהיה אז סטודנט בבית ספר החקלאי, גילה זן נדיר של תפוחי פרא שגדלו בפרדס של שושנה. וכך מצא את עצמו שוכב עם כדור