הדירה שברחוב הרב קוק: מסע אל העולמות הפנימיים של היוצר הנבואי

לפי תפיסתו של הרב קוק, את כל ההוויה ממלא הרצון הכללי ששורשו במקור החיים; חיות אלוהית עולמית. שפע החיים משתלשל ומתפשט גם במציאות החומרית, ואף הטבע הדומם הוא מעין ישות חיה – "הכל חושק, הומה ושואף". קל וחומר בעולמו הרוחני של האדם, שם ישנה תנועה והמיה מתמדת של עולמות רבים המשתלשלים ומתמזגים ביניהם בהרמוניה פיוטית ובהתהוות מתמדת.

זוהי תפיסה שקשה להבין באופן שכלי בלבד; היא דורשת דמיון. היא דורשת מאיתנו את היכולת לראות את העולמות המופלאים הרוחשים מתחת לפני השטח של המציאות היומיומית. אולי הדרך הטובה ביותר להמחיש זאת אינה דרך הסבר, אלא דרך חזון. הנה תיאור של סצנה, פנטזיה ויזואלית, המנסה לצלם את תפיסת העולם הזו:

דמיינו חלל, דירה גדולה של הרב קוק. דירה זו מכילה את כל העולמות שלו. כשהרב פותח, אולי בטעות, ארון מטבח, נופלים משם כוכבי גלקסיה, חלקיקי הוויה, והוא ממהר להחזיר אותם חזרה פנימה. הוא פותח ברז מים וממנו פורחות אותיות האלף-בית. התקרה, נורת החשמל, קירות החדר – הכל חי, מבעבע, בתנועה ובהתהוות מתמדת.

באותו החדר, רוח סערה פותחת חלון לרווחה, ומתוכו נשקף נוף עם שלג. בחלון ממול, נשקף חול ושמש לוהטת של מדבר. כל העולמות, כל סוגי מזג האוויר, הכוכבים – הכל נמצא שם, בתוך אותו חלל.

והרב קוק מתהלך ביניהם, אולי בחוסר נחת, מזמזם ניגון משונה. הוא פותח וסוגר דלת, עובר במסדרון צר אל חדר אחר, שבתוכו תלויים עננים המורידים גשם על השטיח. הוא ממשיך הלאה. הוא חי עם מלא עולמות מופלאים שמתקיימים סביבו, אך איכשהו נותר תמיד בחיפוש.

אולי, ברגע שיא, כל העולמות מכל הארונות והדלתות פורצים החוצה אל החלל המשותף, ואז נוצר ריקוד קוסמי משונה של גלקסיות ועולמות בוואלס מעגלי, כאשר הכל נע סביב הרב קוק, העומד במרכז תחת נורת חשמל חשופה.

ואולי אז, מגיעה לבקר אותו דמותה של הנשמה. וכשכל העולמות רוקדים מסביבם, הוא מזמין אותה לריקוד. היא נענית לו, והזוג נע בסיבובים בחדר יחד עם כל חלקי ההוויה, כאשר על קירות החדר מוקרנים יומני חדשות בשחור-לבן – הצהרת בלפור, עליית החלוצים, פוגרומים – ההיסטוריה כולה רוקדת איתם.

הפשר: הדירה כמשל לנפש

הדירה הזו, כמובן, אינה דירה רגילה. היא משל לנשמת היוצר הנבואי באשר הוא. זוהי נפש שיש בה מקום לכל העולמות יחד: עולם המדע (הגלקסיות), עולם התורה והשפה (האותיות), עולם הטבע (שלג ומדבר), ועולם ההיסטוריה (יומני החדשות).

חוסר הנחת שלו אינו נובע מעצב, אלא מהתנועה הבלתי פוסקת של היצירה, מהצורך התמידי לאחד ולאזן בין כל הכוחות האלה. הריקוד שלו עם "דמות הנשמה" בסוף הוא רגע השיא של ההרמוניה, הרגע שבו כל הניגודים מתאחדים בתוך תנועה אחת שלמה.

הקריאה: לשיר את שירת המציאות

הקריאה ליוצר הקדם-נבואי אינה לברוח מהמציאות, גם כשהיא נראית גסה, רדודה או מאיימת, ולהסתגר במרחב הפנימי המוגן. להפך. היוצר הנבואי אינו מרגיש מאוים מהעולם; עבורו, המציאות כולה שרה לו. הוא מוצא ניצוצות של קודש בכל גסות ושטחיות, מזהה את הגרעין הקדוש והופך אותו לשירה. תפקידו אינו לברוח מהעולם, אלא להמתיק, לעדן ולבשם אותו.

לשם כך הוא חייב לשמור על אותו מרחב פנימי נשמתי, על אותה "דירה" של עולמות מופלאים, שבה הכל שואף ושוטף, שבה הכל מחובר לחיות האלוהית העולמית. לשמור, לקיים ולשמר את המרחב הזה מכל פגע, מכל מחשבה זרה, גסה, ואפילו מפני מחשבה כשרה אם היא מחלישה את נביעת המעיין. כי כפי שכותב הרב קוק, אין שום דבר בעולם ששווה לרגע אחד של התגלות פנימית, שממנה נובע הכוח להאיר את הכל:

"אין כל העולם כולו כדאי נגד רגע אחד של יצירה עליונה ממקור הקודש. זרם חיים נשאים זה, המשתפך בנשמה אחת, מביא הוא (אור) לכל העולם כולו." (שמונה קבצים)