top of page
תרבות נבואית
צמיחת אור הנבואה: עיון בהגות הנבואית העברית, מתרבותה העתיקה ועד לתקומתה המודרנית
מוזמנים להאזין לגרסה הקולית של העמוד
תרבות נבואיתקולנוע קדם נבואי
00:00 / 27:16
מבוא: הציווי הנבואי בעידן הגאולה
הגות הגאולה הישראלית, כפי שהיא מתבארת במשנתו של הראי"ה קוק ופרשניה המובהקים, אינה רואה בשיבת ציון תהליך מדיני גרידא. בלב התחייה הלאומית פועם דופק עמוק יותר, תביעה רוחנית להתחדשות כוללת, אשר שיאה ומהותה הם חידוש הנבואה.
המאמר הנוכחי יטען כי הנבואה, על פי תפיסה זו, איננה תוספת אקזוטית או "בונוס" רוחני לעם ששב לארצו, אלא מהווה את המצב האונטולוגי הנורמלי והטבעי של האומה הישראלית.
היעדרה הממושך, הנמשך קרוב ל-2,400 שנה, אינו אלא "מום ומחלה", פתולוגיה רוחנית-לאומית אשר תהליך הגאולה מחויב לרפאה.
מסמך זה יתחקה אחר המסע הדיאלקטי של הרוח הנבואית: החל מביטויה ההוליסטי והשלם בעת העתיקה, דרך התפצלותה, שקיעתה והתנוונותה בגלות הארוכה, וכלה בסינתזה המחודשת והגבוהה יותר אליה היא שואפת בעידן התחייה המודרני.
יתרה מכך, המאמר יחשוף את הקשר הייחודי והמפתיע בין תחיית הנבואה לבין עולם היצירה והאמנות המודרני. על פי פרשנותו של הרב אורי שרקי למשנת הרב קוק, ההתעצמות חסרת התקדים של כוח הדמיון בתרבות העכשווית – המתבטאת בספרות, בתקשורת ההמונים ובמיוחד באמנות הקולנוע – אינה בהכרח סימן להתנוונות. תחת מעטה החולין, ולעיתים אף הקליפה, מתרחש תהליך "קדם-נבואי" עמוק: הכשרה כאוטית אך הכרחית של כלי הדמיון הקולקטיבי לקראת קידושו העתידי ושילובו המחודש במערך רוחני שלם ומתוקן.
לשם ביסוס טענות אלו, יתבסס המאמר באופן בלעדי על ניתוח וסינתזה של מקורות הגותיים מרכזיים: כתביו המיסטיים-פילוסופיים של הראי"ה קוק, כפי שהם מופיעים בספרו "אורות הקודש", ופרשנותם המודרנית והמקורית של הוגים ממשיכי דרכו, ובראשם הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) והרב אורי שרקי.
מטרת המאמר היא ליצור מארג רעיוני קוהרנטי ומעמיק, החושף תפיסה שיטתית ומקיפה של הנבואה העברית כתופעה חיה, דינמית ורלוונטית מתמיד לעידן התחייה.
חלק א': מהות החוויה הנבואית
1. הדיאלוג הנבואי: "פנים אל פנים" מול האל האישי
בשורש ההבחנה בין התודעה הנבואית לכל צורת מחשבה אחרת, ובראשה הפילוסופיה, ניצבת מהפכה תפיסתית הנוגעת לעצם מהות האלוהות והיחס אליה. בעוד שהפילוסופיה, במיטבה, עוסקת באל מופשט ובלתי אישי – עיקרון ראשוני, "סיבה ראשונה" או "שכל פועל" – הנבואה היא בראש ובראשונה מפגש בין-אישיותי.
האל הנבואי אינו מושג אלא ישות בעלת רצון, הפותחת בדיאלוג ישיר ואינטימי עם האדם באומרה "אנוכי". פנייה זו בגוף ראשון, כפי שמסביר הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), היא נקודת המפנה המהותית המבדילה את ההתגלות העברית מכל מחשבה פילוסופית, שכן אלוהי הפילוסופים, בהיותו נטול רצון ואישיות, אינו מסוגל לומר "אני".
בניגוד לתפיסה המערבית הרווחת, הרואה בנבואה בעיקר הגדת עתידות, מהותה של הנבואה העברית אינה טמונה בידיעת העתיד. כפי שמדגיש הרב אורי שרקי, תפיסה זו מצמצמת את הנביא למטאורולוג, והיא החטאה יסודית של מהות התופעה.
ליבת הנבואה אינה מה נאמר על העתיד, אלא עצם העובדה ש"אלוהים מדבר אל האדם". זוהי תופעה של דיאלוג, של מפגש בין שתי אישיויות, שני סובייקטים: האלוהי והאנושי.
פתיחת עשרת הדיברות, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", מכוננת את האלוהי כ"אני", כאישיות המסוגלת ליזום שיח. זאת, בניגוד גמור לאלוהי הפילוסופים, שהוא עיקרון בלתי-אישי, "הוא" שניתן לשער אודותיו אך לא לשוחח עמו.
ההבחנה המכוננת של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) בין הפרדיגמה העברית של 'שמיעה' לפרדיגמה היוונית של 'ראייה' מאירה נקודה זו. 'שמיעה' מניחה יחס, דיאלוג, קבלה של קול של הזולת. 'ראייה' מניחה התבוננות, החפצה, ובניית תיאוריה ממרחק. הפילוסוף מביט בעולם; הנביא מאזין לדבר ה' המהווה את העולם.
מכאן עולה כי הפילוסופיה צומחת דווקא מתוך היעדר הנבואה, ממצב שבו הקול האלוהי אינו נשמע עוד. יתרה מכך, על פי פרשנותו של הרב שרקי לספר בראשית, הנבואה אינה "בונוס" על-טבעי, אלא המצב הנורמטיבי והמגדיר של האנושות. אדם הראשון נברא, ומיד אלוהים מדבר עמו. אובדן הנבואה הוא אפוא סטייה, מצב של גלות ממהותנו האנושית.
ניתוחו המקורי של מניטו את מעמד הר סיני חושף כי התגלות זו לא רק שלא נבעה מצורך אנושי, אלא נכפתה על עם שלא היה מעוניין בה כלל.
תכניתם של יוצאי מצרים הייתה לאומית-מדינית גרידא: להגיע לארץ כנען המובטחת. העצירה במדבר סיני והדרישה לקבל תורה נתפסו כסטייה בלתי רצויה מהמטרה המקורית, כהמצאה של משה המנצל את מעמדו כדי לכפות עליהם "פילוסופיה דתית" זרה.
עובדה טקסטואלית זו מהווה תשובה ניצחת לביקורת הדת הקלאסית, הטוענת שההתגלות היא המצאה אנושית הנובעת מצורך פסיכולוגי עמוק לקשר עם האלוהי. הסיפור המקראי עצמו מעיד כי מקבלי ההתגלות דחו אותה באופן טבעי, והיא ניתנה להם למרות התנגדותם.
ייחודיותה של ההתגלות בסיני מתעצמת נוכח זהותו של האל המתגלה. כפי שמדגיש מניטו, בכל סיפורי ההתגלות בעולם, למעט אלו שצמחו מהיהדות, האל המתגלה הוא ישות אימננטית, כוח טבע או אל זוטר המהווה חלק מהקוסמוס.
הנבואה הישראלית היא היחידה בהיסטוריה האנושית המתארת התגלות של בורא עולם הטרנסצנדנטי, הניצב מחוץ לבריאה ומעליה. האי-סבירות המוחלטת של אירוע כזה, הרעיון שבורא היקום יתגלה כדי לצוות על פרטי חיים יומיומיים, היא כה זרה לנפש האדם עד שהיא עצמה הופכת לראיה לאמיתותה. אין בנפש האדם נטייה טבעית להמציא סיפור כזה.
הבחנה זו בין התודעה הנבואית לפילוסופית מתחדדת דרך מושגיו של הרב דוד כהן, "הנזיר", אשר הבחין בין "היגיון שמעי" ל"היגיון הסתכלותי". ההיגיון המערבי-פילוסופי הוא הסתכלותי: הוא מבוסס על ראייה, ניתוח אובייקטיבי, ושאיפה לשליטה אינטלקטואלית על המציאות.
לעומת זאת, ההיגיון הישראלי-נבואי הוא שמעי: הוא מבוסס על הקשבה, קבלה, ענווה וסבלנות. הנבואה שייכת לעולם השמיעה, המכיר בקיומה של אמת חיצונית לאדם, אמת שיש לקבלה בדיאלוג.
הפילוסופיה, לעומתה, שייכת לעולם הראייה, שבו האדם הוא מרכז ההכרה וקובע בעצמו את אמות המידה של האמת. המאבק בין "ירושלים" ל"אתונה" אינו רק מאבק רעיוני, אלא התנגשות בין שני מודלים של תודעה אנושית: התודעה הדיאלוגית-מקבלת מול התודעה האוטונומית-כובשת.
2. הסינתזה של כוחות הנפש: שכל, דמיון ורצון בתודעה הנבואית
הנבואה, על פי הגותם של הראי"ה קוק והרב שרקי, אינה הפעלה של כוח נפשי בודד, אלא מצב של אחדות והרמוניה מושלמת בין כל כוחות הנפש המרכזיים: השכל, הדמיון והרצון.
הנביא הוא אדם שלם, אישיות אינטגרטיבית שכוחותיה אלה הגיעו לשיא התפתחותם ופועלים בסינתזה מלאה, כאשר כל אחד מהם מאיר ומפרה את האחרים. מצב זה של אחדות פנימית הוא תנאי הכרחי לקבלת השפע האלוהי, שכן "שכינתא לא שריא באתר פגים" – השכינה אינה שורה במקום פגום או חלקי.
הראי"ה קוק, בכתביו, מתאר את היחס בין השכל לדמיון בנבואה כתהליך דינמי של התעלות. אין מדובר בשליטת השכל על הדמיון, כפי שגרסה הפילוסופיה הרציונליסטית, אלא ב"התאמה הגמורה של השכל עם הדמיון".
תהליך זה כרוך ב"עילויו של הדמיון עד לידי האצילות והטוהר של השכל", ובסופו של דבר "התאחדותם של שני הכוחות הללו בתכלית השלמות". הדמיון אינו נתפס ככוח נחות שיש לרסנו, אלא ככוח חיים עשיר ויוצר, "אספקלריא של המציאות", אשר בתהליך של זיכוך וקידוש מתאחד עם השכל הבהיר ליצירת תודעה גבוהה יותר, המסוגלת לקלוט רזים עליונים.
השגת מדרגה עליונה זו של שלמות נפשית אינה עניין אינטלקטואלי בלבד, אלא דורשת הכשרה מוסרית ורגשית מקיפה.
המקורות מפרטים את התנאים ההכרחיים לנבואה, כפי שסוכמו על ידי הרמב"ם: על המועמד לנבואה להיות "חכם, גיבור, ועשיר". "חכם" – הלומד מכל אדם; "גיבור" – כובש את יצרו, בעל שליטה עצמית ואיזון נפשי; ו"עשיר" – השמח בחלקו.
מעל כל אלה, ניצב תנאי יסודי נוסף: השמחה. "אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה". הרמב"ם ראה בהיעדר השמחה בגלות, תחת "שלטונם של הגויים הטיפשים", את הסיבה המרכזית להפסקת הנבואה.
דרישה זו לשלמות אישיותית הופכת את המוסר לאונטולוגיה: המידות הטובות אינן רק "כללי התנהגות" חיצוניים, אלא מהוות את המבנה הפנימי של הנפש הבריאה והשלמה. פגם מוסרי, אם כן, אינו רק כשל התנהגותי, אלא פגם קוגניטיבי ואונטולוגי, המעוות את יכולת התפיסה של המציאות האמיתית ומונע את המגע עם השפע האלוהי.
3. נבואה פועלת מול חכמה מסתכלת
בספרו "אורות הקודש", מבחין הראי"ה קוק הבחנה יסודית בין שתי צורות של הכרה רוחנית: "נבואה פועלת" ו"חכמה". בעוד שהחכמה, גם בדרגתה הגבוהה ביותר, היא "הסתכלות" על המציאות – בין אם שטחית ובין אם עמוקה – היא נותרת חיצונית לה ואינה פועלת על מהותה.
לעומת זאת, הנבואה היא "הסתכלות של חיים", תודעה אשר "הפעולה והיצירה של המציאות, משטריה ופנימיותיה, משורגים יחד עמה". הנביא אינו רק צופה פסיבי בהוויה; הוא מעורב בה באופן אינהרנטי, רואה אותה "מצד שהוא ועצמיותו הנם מעורים בה בכללותה", ועל כן, תודעתו ויצירתו פועלות על המציאות ומשנות אותה.
זו הסיבה, מסביר הרב קוק, שהיכולת לחולל ניסים ולשלוט במציאות המוגבלת קשורה באופן הדוק לנבואה בישראל.
גם לאחר הפסקת הנבואה במובנה המלא והגלוי, לא נעלם כוחה כליל. נותרה בעולם "הופעה כשריד הנבואה" – התגלות רוחנית ויצירתית, ניצוץ של אותה תודעה פועלת, הממשיך לפעום בנשמותיהם של יחידי סגולה בישראל, ובתורת הסוד, גם אם בצורה מצומצמת ומוסתרת יותר.
שריד זה הוא המקור לכל חידוש אמיתי ולכל יצירה מקורית הנובעת מעומק הנשמה.
הבחנה זו מתקשרת להבדל המהותי בין "חכמת הקודש" ל"חכמת החול". חכמות העולם, מסביר הרב קוק, יכולות לצייר עניינים נשגבים, אך אין להן את "התכונה המפעלית" להשפיע על מהותו של הלומד.
הן נוגעות בכוחו המדעי בלבד.
לעומת זאת, חכמת הקודש, הנובעת "ממקור חיי החיים", נושאת בכוחה את היכולת "להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה" ולהפוך את האדם ל"בריה חדשה".
היא אינה רק מתארת את המציאות, אלא מחוללת אותה, הן בעולם והן בנפש. הנבואה, אם כן, היא הביטוי העליון של חכמת קודש פועלת זו, החוזרת ומאחדת את ההכרה עם ההוויה, ואת המחשבה עם המעשה.
חלק ב': העולם האבוד והשתיקה הארוכה
1. מסורת חיה: שחזור תרבות הנבואה בעת העתיקה
הנבואה בעם ישראל הקדום לא הייתה חוויה אקראית של יחידים מבודדים, אלא תופעה חברתית-תרבותית מפותחת ומאורגנת.
המקורות, כפי שמבאר אותם הרב שרקי, מתארים מציאות היסטורית של תרבות נבואית שלמה, שכללה מוסדות ייעודיים להכשרת נביאים. "בתי ספר לנביאים" פעלו ברחבי הארץ, ובהם התחנכו "בני הנביאים" – סטודנטים לנבואה שהתהלכו ב"להקות" והתמסרו לרכישת הכלים הנדרשים להשגת רוח הקודש.
תכנית הלימודים במוסדות אלה הייתה הוליסטית, ומטרתה הייתה לפתח את האדם השלם, ולא רק את יכולותיו האינטלקטואליות.
הלימודים כללו הכשרה מקיפה בכמה תחומים מרכזיים: מוזיקה, אשר שימשה כלי מרכזי להשראת שמחה והתעלות רוחנית, שהן תנאי הכרחי לנבואה; התבודדות ומדיטציה, שנועדו לפתח ריכוז, כוונה והקשבה פנימית עמוקה; אימון גופני, שנועד להבטיח את בריאות הגוף והנפש, בהתאם לדרישה שהנביא יהיה "גיבור"; ובראש ובראשונה, הושם דגש מיוחד על "שכלול הדמיון".
הדמיון לא נתפס ככוח נחות שיש לרסן, אלא ככלי הכרתי חיוני, צינור מרכזי לקליטת השפע האלוהי, אשר יש לזככו, לעדנו ולקדשו.
מודל פדגוגי-רוחני זה חושף כי הנבואה נתפסה כתופעה חברתית רחבה, חלק אינטגרלי מהמארג המדיני, הדתי והתרבותי של האומה.
חז"ל מעידים כי "נביאים רבים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים", כלומר, למעלה ממיליון נביאים ונביאות פעלו לאורך הדורות. עובדה זו מעידה על כך שהנבואה לא הייתה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, אלא כישרון לאומי, סגולה ישראלית, אשר טופחה באופן שיטתי ומאורגן בלב החברה.
2. סיבות השקיעה: גלות, כשל מוסרי והתפצלות רוחנית
שקיעתה של תרבות נבואית מפוארת זו והפסקתה המוחלטת של הנבואה נבעו משילוב של גורמים פיזיים, מוסריים ורוחניים, אשר יצרו משבר עמוק בזהותה של האומה.
בראש ובראשונה, קיים קשר הכרחי ובלתי ניתן לניתוק בין הנבואה לבין ארץ ישראל. "אורות הקודש" קובע באופן נחרץ כי "חכמת הקודש אינה זורחת כי אם בארץ ישראל". הארץ אינה רק רקע גיאוגרפי, אלא "מעיין רוחני" חי, מקור השראה חיוני לנשמת האומה. הגלות הפיזית מאדמת הקודש הייתה, אם כן, הסיבה המרכזית והישירה לגלות הרוחנית של הנבואה.
לצד הגורם הגיאוגרפי, מציין הרב שרקי את הכשל המוסרי כסיבה מרכזית לשקיעה. הנביאים, על אף עוצמתם הרוחנית, "נכשלו במשימתם לעלות את מצבו המוסרי של האדם".
חוסר ההיענות המתמשך של העם לדבר הנביאים, והשקיעה בעבודה זרה, שחיתות מוסרית ושפיכות דמים, הובילו בסופו של דבר לחורבן בית המקדש, לגלות, ולהפסקת צינור השפע הנבואי.
הפסקת הנבואה לא הייתה רק היעלמות של תופעה, אלא תהליך של התפצלות והתפרקות פנימית של התודעה האנושית השלמה.
הפרופיל ההוליסטי של הנביא, שאיחד בתוכו שכל, דמיון ורגש, התפצל. כפי שמבאר הרב שרקי את מאמר חז"ל, הנבואה "ניתנה לשוטים (הדמיון הפרוע), לחכמים (השכל האנליטי) ולתינוקות (הרגש הטהור)".
עידן החכמה וההלכה שבא לאחר הנבואה היה עידן של שלטון השכל, אשר פעל במנותק מהחוויה הכוללת ומהכוחות החיוניים של הדמיון והרגש.
זוהי "צרת גלות גדולה", כפי שמכנה זאת הרב קוק, מצב של פירוד פנימי שבו ההלכה והאגדה, התורה ורוח הקודש, מתקשים להתאחד.
הפסקת הנבואה, אם כן, אינה רק עונש, אלא שלב הכרחי בהתפתחות התודעה האנושית, "ירידה לצורך עלייה", שבה האנושות נדרשה לפתח את כוחה האינטלקטואלי האוטונומי ("החכמה") בנפרד, כדי שבבוא העת תוכל להיווצר סינתזה גבוהה יותר בין החכמה הזו לבין הנבואה שתשוב.
תקופת הגלות והתרבות התלמודית-הלכתית לא היו רק שימור פסיבי, אלא פיתוח אינטנסיבי של כוח הכרחי – השכל האנליטי – שיהווה מרכיב חיוני בנבואה העתידית.
חלק ג': שחר של התחדשות: הנבואה בעידן המודרני
1. שיבת ציון כמנוע לתחייה נבואית
הקשר בין הנבואה לארץ ישראל אינו חד-כיווני. כשם שהגלות מהארץ הביאה להפסקת הנבואה, כך השיבה הפיזית לארץ היא התנאי ההכרחי והמנוע המרכזי להתעוררותה המחודשת.
"אווירא דארץ ישראל מחכים", והשיבה אל המקור הגיאוגרפי והרוחני של האומה מחוללת תהליך עמוק של התעוררות הכוחות הרוחניים הגנוזים שנרדמו בגלות.
הראי"ה קוק מציע תיאולוגיה נועזת של החילוניות, הרואה בתחייה הלאומית, גם בצורתה החילונית והחומרית ביותר, התגלות ראשונית של "הכוחות הנאדרים בקודש" הגנוזים בנשמת האומה.
המרץ המעשי, עבודת האדמה, בניין הצבא והכלכלה – כל אלה נתפסים כלבוש חיצוני, כגוף הלאומי ההולך ונבנה, אשר מכין את התשתית להופעתה המחודשת של הנשמה הנבואית.
מתוך הצביון המתגלה תחילה בתכונה שפלה, ואף בתכונת חוצפה, עתיד לצאת "אור תפארה... אור קדוש ומצוחצח, שנגוהות אורות הנבואה יופיעו עליו".
תהליך הגאולה, על פי תפיסה זו, תלוי בתשובה. אולם, אין מדובר בתשובה "דתית" של יחידים החוזרים בתשובה אישית, אלא ב"תשובה גדולה, שתחיה את האומה... תשובה שנובעת מרוח הקודש שיתרבה בה".
התהליך הלאומי-היסטורי של שיבת ציון הוא המצע והזרז להתעוררות רוחנית קולקטיבית זו, אשר תצמיח מתוכה את אור הנבואה המחודש.
2. עליית הדמיון: אמנות וקולנוע כהתעוררות "קדם-נבואית"
אחד המאפיינים הבולטים של התרבות המודרנית הוא ההתעצמות חסרת התקדים של כוח הדמיון. הרב שרקי מנתח תופעה זו, המתבטאת באמנות, בספרות ובאופן מובהק ביותר בקולנוע ובתקשורת החזותית, בתרבות הפופולרית ואף בפוליטיקה - כתהליך דיאלקטי מורכב.
על פניו, מדובר בתהליך שלילי של שקיעה בדמיונות, לעיתים קרובות שטחיים ומקולקלים. אולם, בהסתכלות עמוקה יותר, המבוססת על משנת הרב קוק, זהו שלב הכרחי של "הקליפה הקודמת לפרי".
על פי הרב קוק, קיימת "עצת ה'" נסתרת בהיסטוריה, שמטרתה "להשלים את הכוח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו". לאחר דורות רבים שבהם כוח הדמיון דוכא ונזנח מחשש לסטיות, התרבות המודרנית, דרך האמנות והמדיה, מפתחת ומעצימה את כוח הדמיון הקולקטיבי באופן אינטנסיבי. היא מכינה את הכלי, גם אם באופן גולמי וכאוטי, לקראת קידושו העתידי והפיכתו לדמיון של קודש, כפי שהיה בתרבות הנבואית המקורית.
חזון "קולנוע קדם-נבואי", בהשראת הגותו של הרב שרקי, מבקש לתרגם תובנות תיאולוגיות אלו לשפה יצירתית-מעשית. המטרה אינה יצירת "קולנוע דתי" במובן הצר, אלא פיתוח שפה קולנועית חדשה שתבטא תודעה נבואית.
שפה זו תתאפיין בפריצת הגבולות המקובלים בין סובייקט לאובייקט ("האובייקט הופך לסובייקט, לובש אישיות ומתחיל לדבר"), בפתיחת ממדים חדשים של עומק וחיות בתוך הפריים, ובמתן קול ואישיות לכל פרט בהוויה, מהאספלט הצומח ועד המפעלים המזמרים.
המעבר מ"נבואה" ל"קולנוע קדם-נבואי" אינו רק מטאפורה, אלא הצבעה על שינוי אפשרי במדיום של ההתגלות. אם בעבר המדיום המרכזי היה הדיבור והשמיעה, בעידן המודרני, החזותי והחווייתי, המדיום החדש עשוי להיות האמנות האודיו-ויזואלית, אשר כליה יכולים להפוך לכלים תיאולוגיים לביטוי תודעה נבואית.
3. לקראת אמנות נבואית: חזון היצירה העברית החדשה
היצירה האמיתית, על פי "אורות הקודש", אינה תוצר של טכניקה או כישרון חיצוני, אלא נובעת ישירות מעומק הנשמה. "אי אפשר להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת בטבעה".
בעידן הגאולה, קיימת תביעה פנימית ל"גאולת היצירה הנשמתית": לשחרר את כוח היצירה הפנימי מכבלי הניכור, הפחד והגלותיות, ולאפשר לו להתפרץ במלוא עוזו. הופעה פנימית זו של יצירה חופשית ורעננה קשורה באופן הדוק ל"אורו של משיח" (אורו של משיח - תפיסה או הארה שמאירה בהווה מן העתיד)
תפקידה של האמנות בעידן זה אינו רק ביטוי עצמי, אלא תיקון. מול "דמיון מקולקל", השורר בתרבות, לא השכל האנליטי יועיל, אלא הצגת "הדמיון של הקודש, דמיון אלטרנטיבי". היצירה העברית החדשה נקראת למשימה זו: להציע לעולם חזיונות דמיון אלטרנטיביים, אוונגרדיים, כאלה המרוממים את הנפש ומחברים אותה למקורותיה האלוהיים.
הנבואה העתידית, אם כן, לא תהיה חזרה ארכאולוגית לנבואה הקדומה, אלא סינתזה גבוהה ומורכבת יותר. היא תשלב את החכמה האנליטית, הדיוק ההלכתי והעומק המחשבתי שנצברו באלפי שנות גלות, עם כוח הדמיון העשיר, החיוני והמתחדש של העידן המודרני.
האמנות, ובמיוחד הקולנוע, היא הזירה המרכזית, המעבדה הרוחנית, שבה סינתזה גורלית זו יכולה להתחיל להתרקם ולהבשיל.
סיכום: עתיד הרוח הנבואית
המסע של הרוח הנבואית, כפי שהוא משתקף במקורות שנבחנו, הוא מסע דיאלקטי רב-עוצמה. הוא מתחיל באחדות הוליסטית קדומה, שבה כל כוחות הנפש פעלו בהרמוניה והדיאלוג עם האלוהי היה מציאות חיה. הוא ממשיך דרך שבר ופיצול עמוק בגלות, תקופה של שתיקה אלוהית שבה התודעה השלמה התפרקה למרכיביה – השכל, הדמיון והרגש – וכל אחד מהם פעל בנפרד.
כעת, עם שיבת ציון והתחייה הלאומית, אנו ניצבים בפתחה של תקופה חדשה, תקופת הסינתזה המחודשת והגבוהה יותר.
חזון העתיד, העולה מתוך הגות זו, הוא חזון של תרבות ישראלית מהפכנית, מתחדשת, המוצאת את ייחודה ועוצמתה לא בחיקוי תרבויות זרות, אלא בהעמקה מחודשת בגניוס הנבואי המקורי שלה.
תרבות זו תצמיח אמנות הוליסטית, המאחדת קודש וחול, גוף ונפש, שכל ודמיון. היא תציע בשורה ייחודית לעצמה ולעולם כולו – בשורת ההקשבה לקול האלוהי המתהלך בכל פרט ופרט של ההוויה, ובשורת היכולת להפוך את ההקשבה הזו ליצירה חיה, פועלת ומתקנת עולם.
לחצו כדי לקרוא מאמרים אחרונים בבלוג
bottom of page