top of page
משנת היצירה הקדם-נבואית
מוזמנים להאזין לגרסה הקולית של העמוד
משנת יצירה של קולנוע קדם נבואיPre-Prophetic Cinema
00:00 / 38:40
חלק א': החזון – קריאה לעידן תרבותי חדש
הרגע העכשווי: עליית הדמיון והצמא אל הסוד
התרבות האנושית ניצבת ברגע היסטורי מכריע. במשך מאות שנים, התרבות המערבית העמידה במרכזה את השכל הטהור, את ההיגיון האנליטי ואת הפילוסופיה כמפתחות הבלעדיים להבנת המציאות.
אולם, כפי שחזה הראי"ה קוק לפני כמאה שנה, אנו עדים לתהליך הפוך ועצמתי: "כל התרבות הזמנית בנויה היא על יסוד כח המדמה (כוח הדמיון)". בעידן זה, "הולך ומשתכלל כח המדמה... ועל פי עליתו... מסתלק האור השכלי". הפילוסופיה, שבעבר נחשבה למלכת המדעים, "פוסחת וצולעת ואין לה מעמד", בעוד "המליצים והמספרים, הדרמטוריים וכל העוסקים באמניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות".
תהליך זה אינו מקרי. כפי שמסביר הרב אורי שרקי, הוא נובע ישירות מהמשבר העמוק אליו נקלעה הפילוסופיה המערבית מאז עמנואל קאנט. כאשר הפילוסופיה התייאשה מיכולתה להגיע אל האמת המוחלטת, היא פינתה את הבמה לכוח אחר, קדום ועצמתי לא פחות – הדמיון.
התוצאה היא תרבות שבה האמת אינה נמדדת עוד בקני מידה שכליים, אלא נבחנת על פי ביטוייה בדמיון האנושי. זהו עידן שבו "האמת תהא נעדרת ופני הדור כפני הכלב" – תיאור נוקב של תרבות המגיבה לסימפטומים המיידיים מבלי לחפש את השורש, תרבות של נרטיבים מתחרים שבה כל אמת היא יחסית.
אולם, תנועת "קולנוע קדם-נבואי" אינה רואה בתהליך זה סימן לדעיכה סופית, אלא שלב הכרחי ומתוכנן במהלך אלוהי רחב היקף. הרב קוק מכנה זאת "עצת ד' מרחוק".
במשך דורות, כוח המדמה הודחק והוחלש, הן ביהדות והן בתרבות הכללית, בשל קישורו ההיסטורי לעבודה זרה ולמיתולוגיה. כעת, ההיסטוריה תובעת את עלבונו.
ההתפרצות הגלובלית של כוח הדמיון, על כל סכנותיה ושטחיותה, היא למעשה תהליך של "השלמת כח המדמה", בנייתו וזיכוכו עד שיהפוך ל"בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו". במילים אחרות, התרבות העולמית בונה כעת, באופן לא מודע, את הכלי – את יכולת הדמיון המפותחת והמשוכללת – שיהיה חיוני לקליטתה של התגלות מחודשת, של נבואה מודרנית.
בתוך מציאות זו, נוצר צמא רוחני עמוק. כאשר "הצד הגלוי" של המציאות אינו מספק עוד, הנשמה המודרנית, ובמיוחד נשמת היוצר, אינה יכולה להסתפק במוגבל. היא תובעת "רזי עולם, רזי תורה, סוד ד'".
ההתעקשות למצוא את כל הסיפוק הרוחני בנגלה בלבד "מדלדלת את הכח... ומובילה את התשוקה הסוערת למקום אשר תמצא ריקניות ומפח נפש".
כאן נולדת הקריאה ליוצר הקדם-נבואי: לא לברוח מהדמיון השולט בתרבות, אלא לצלול לתוכו, לזכך אותו, ולהפוך אותו מכלי לבידור שטחי לצינור המזרים את מימד הסוד והפנימיות אל תוך עולם צמא.
מתחייה לאומית לתרבות נבואית
הקריאה למהפכה תרבותית זו אינה מתרחשת בחלל ריק. היא קשורה באופן מהותי לתהליך שיבת ציון ולתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו.
חזונו של הרב קוק, המהווה את מקור ההשראה המרכזי של התנועה, רואה בתחייה הלאומית מהלך כולל, רוחני-תרבותי, ששיאו הוא "תחייתה של תרבות נבואית ישראלית בלבוש מודרני".
השיבה הפיזית אל אדמת ארץ ישראל היא המפתח להצתת תהליך מטאפיזי עמוק בתודעה האנושית.
בגלות, ההישג הרוחני נרכש בעיקר באמצעות מאמץ ויגיעה אינטלקטואלית כנגד סביבה חשוכה ומנוכרת.
"בחוץ לארץ", כותב הרב קוק, "עיקר הקנין הוא בא רק מצד היגיעה, החיקור, הביקור, הנסיון וההתעמקות", בעוד שהאור האלוהי הפנימי הוא רק "סיוע" משני.
בארץ ישראל, לעומת זאת, היוצרות מתהפכות: "המעין הרוחני של פנימיות הקודש... מתגבר הוא מאליו. רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית".
מעבר זה מרוחניות המבוססת על מאמץ לרוחניות הנובעת משפע, משנה את כלי העבודה המרכזיים של הנפש. השכל, שהיה הכלי הדומיננטי במאבק הגלותי, מפנה את מקומו לתפיסה הישירה של הנשמה, המשתמשת בדמיון כשפתה העיקרית.
לא בכדי "הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור ומסוגל להופעת האמת האלהית... מוכן להסברת נבואה ואורותיה".
המעבר מתודעה גלותית ל"תורת ארץ ישראל" אינו רק שינוי גיאוגרפי, אלא צמיחה של נשמה ישראלית חדשה, המגלה מחדש את הקשר הישיר והבלתי אמצעי אל הקדושה הגנוזה בטבע, בגוף ובחומר.
היצירה בארץ ישראל, אם כן, שונה מהותית מיצירה בכל מקום אחר בעולם. היוצר הישראלי אינו נקרא לברוא משמעות יש מאין, אלא להתחבר לשפע קיים של קדושה וחיים הזורם מתוך האדמה, האוויר והאור המיוחדים למקום זה.
הוא נקרא להיות אמן של הקשבה, אמן המסוגל לתרגם את הרצון האלוהי החבוי בטבע ("ארץ" מלשון "רצון") לשפה אמנותית חדשה.
המנדט של האמן הקדם-נבואי
בתוך ההקשר ההיסטורי והמטאפיזי הזה, תפקידו של האמן מתעצב מחדש. הוא אינו עוד בדרן, אסתטיקן או מבקר חברתי בלבד. היוצר הקדם-נבואי הוא חלוץ, מכין דרך, שותף פעיל בהכשרת התודעה האנושית לקראת עידן חדש של התגלות.
תפקידו כפול: הוא משמש כ"מנקה ארובות של הדמיון האנושי" , שתפקידו לסלק את הפיח והסתימות שנוצרו בתודעה הקולקטיבית, ובכך "לפתוח את הערוץ בין האלוהים לאדם מחדש".
בד בבד, הוא מפתח ומשכלל את הכלים – שכל, רגש ודמיון – אשר הנביא העתידי ישתמש בהם בהרמוניה מושלמת.
זוהי קריאה לאלכימיה רוחנית. המשימה אינה לברוח מהתרבות העכשווית, אלא לעסוק בחומר הגלם שלה – הדמיון העצמתי, אך לעיתים קרובות המזוהם – ולזקק אותו.
כפי שלא ניתן להילחם בדמיון מקולקל באמצעות היגיון צרוף, יש צורך להציב מולו "דמיון הקודש, דמיון אלטרנטיבי".
היוצר, כמומחה לשפת הדמיון, הוא היחיד המסוגל לבצע משימה זו. הוא אינו פורש אל מגדל שן של קדושה, אלא יורד אל לב המאפליה של התרבות העכשווית, חמוש באור פנימי, במטרה לגאול את ניצוצות הקדושה החבויים בה ולהעלותם.
המטרה הסופית היא לחולל "גל ישראלי חדש", להפוך את ישראל ל"מרכז עולמי של יצירה חלוצית ואוונגרדית".
יצירה זו לא תהיה מגזרית או "דתית" במובן המצמצם, אלא תהיה יהודית בשורשה, ישראלית בביטויה ואוניברסלית במסר שלה. היא תהיה הבשורה החדשה של הרוח העברית לעולם.
חלק ב': המקור – המעיין הפנימי של היצירה
הנשמה היוצרת תמיד
התפיסה המערבית של היצירה נשענת לעיתים קרובות על מיתוס ההשראה החיצונית – המוזה הפוקדת את האמן, רגע של חסד בלתי צפוי. משנת היצירה הקדם-נבואית מציעה מהפכה תודעתית ומעמידה במרכז מודל הפוך בתכלית: מקור היצירה אינו חיצוני, אלא פנימי, והוא נובע ללא הרף.
עבור מי ש"יש לו נשמה של יוצר", היצירה אינה בחירה או מקצוע, אלא הכרח קיומי. זוהי התפרצות טבעית, "שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה".
העיקרון המכונן הוא שהנשמה נמצאת במצב תמידי של יצירה: "הנשמה הרי היא שרה תמיד, עז וחדוה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה". מכאן נובעת אבחנה קריטית: "כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה... זהו סימן שלא הופעה עליו הארת נשמתו". ההמתנה להשראה אינה אלא עדות לנתק בין האדם לבין עצמיותו העמוקה ביותר.
תובנה זו משנה לחלוטין את מהות העבודה האמנותית. המשימה אינה "לחפש" השראה, אלא "להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו".
היצירה הופכת מפעולה של עשייה למצב של הוויה. היוצר אינו "עושה" אמנות; הוא הופך להיות אדם שמתוכו אמנות נובעת באופן טבעי.
כל תחושה של "עמל ויגיעה" בתהליך היצירה היא סימן לאי-הבנה של טבעה האמיתי. ברגע היצירה הטהור, "האדם מתדמה לקונו, שלא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו".
המאמץ אינו נעלם, אך הוא מוסט: המאבק אינו עוד כנגד חומר גלם חיצוני או מחסום יצירתי, אלא מאמץ פנימי של זיכוך והתעלות, שנועד להסיר את המחיצות המפרידות בין התודעה לבין הנשמה היוצרת תמיד. כאשר מצב הוויה זה מושג, היצירה זורמת כשפע טבעי, כביטוי ישיר של העצמיות.
קדימותו של הרצון
אם הנשמה היא המעיין, מהו טבעם של המים הנובעים ממנה? משנת היצירה הקדם-נבואית, השואבת מתורת הסוד, מזהה את הכוח הראשוני והבסיסי ביותר ביקום כ"רצון".
זהו אינו "כוח רצון" פסיכולוגי, אלא העיקרון המטאפיזי העליון, המהות הפנימית הקודמת לשכל, לרגש ולשפה. בתורת הקבלה, הספירה הגבוהה והשורשית ביותר, "כתר", מזוהה עם הרצון. הרצון הוא מערכת ההפעלה של המציאות כולה.
הקשר בין הרצון לביטוי טמון בשורשיה של השפה העברית עצמה. המילה "אות" נובעת מהשורש "לאוות" – לרצות, לחפוץ. האותיות, אבני הבניין של כל ביטוי, הן התגבשות של רצון ראשוני.
הרב שרקי מציין את המתח המתמיד בין הרצון האינסופי לבין החוכמה המוגבלת כאחת הדינמיקות המרכזיות של הקיום. תפקידו של היוצר הוא לגשר על פער זה: לקחת את הרצון האינסופי הפועם בנשמתו ולתת לו ביטוי בכלים הסופיים של האמנות.
תפיסה זו מציבה את היצירה הקדם-נבואית בעמדה מהפכנית. אמנות שנובעת מקדימותו של הרצון אינה עוסקת בראש ובראשונה בהעברת רעיונות (נחלת השכל) או בביטוי רגשות (נחלת הלב), אלא בהתגלמותו של הרצון.
היא שואפת להיות לא אובייקט להתבוננות, אלא אירוע, כוח, התרחשות בעולם.
סרט קדם-נבואי אינו משהו שרק צופים בו; זהו משהו שפוגשים. הוא מבקש לפגוש את רצונו של הצופה, לעורר אותו, לזכך אותו, ולחבר אותו אל הרצון הכללי, האלוהי, המחייה את כל ההוויה.
שכל יוצר מול שכל מצייר
ההבחנה בין שני סוגי רצון אלו מובילה ישירות להבחנה מכרעת שטבע הרב קוק בין שני אופנים של תודעה יוצרת: "שכל מצייר" ו"שכל יוצר".
השכל המצייר: זהו הכוח השכלי הדומיננטי בתרבות המערבית. תפקידו להתבונן במציאות, לתעד אותה, לנתח אותה, לשקף אותה. הוא פועל כראי לעולם הקיים. רוב האמנות, גם האמנות הביקורתית ביותר, פועלת מתוך פרדיגמה זו. היא מגיבה למציאות, מפרשת אותה, אך אינה טוענת ליכולת לברוא אותה מחדש.
השכל היוצר: זוהי, על פי הרב קוק, "הפליאה של סגולת ישראל". זהו כוח תודעתי עליון, הדומה לכוח הבריאה האלוהי, שאינו מסתפק בתיאור העולם אלא מסוגל "ליצור, לחולל, לברוא מציאות חדשה". תפיסה זו ממקמת את האמן בעמדה של שותפות אקטיבית במעשה הבריאה המתמשך.
הבחנה זו מעבירה את תפקיד האמנות מתחום האפיסטמולוגיה (חקר הידיעה) לתחום האונטולוגיה (חקר ההוויה). השאלה המרכזית אינה עוד "כיצד האמנות שלי מייצגת את האמת על העולם?", אלא "איזו מציאות האמנות שלי מביאה לעולם?".
הדבר מתקשר ישירות לתפיסה הקבלית לפיה דיבור, מחשבה ויצירה אכן בוראים מציאויות רוחניות ממשיות: "בכל רגע עולמות חדשים באים ומתיילדים, נוצרים ומתהוים".
מכאן נובעת אחריותו העצומה של היוצר הקדם-נבואי. הוא אינו יוצר ייצוגים בלבד; הוא בורא עולמות.
כל יצירה היא אקט אונטולוגי, המכניס להוויה איכות חדשה.
על כן, הביקורת העצמית של היוצר חייבת להשתנות. במקום לשאול "האם הסרט שלי נאמן למציאות?", עליו לשאול:" האם הסרט שלי מתעד רק את המצאות הגלויה? האם המציאות שהסרט שלי בורא היא מציאות שמגלה הפנימיות העצמית של הצופה, האם היא מגלה את הסוד ואת האור הגנוז של כל ההוויה."
חלק ג': הכור הפנימי – הפסיכולוגיה של היוצר הקדם-נבואי
הדרך ליצירה הנובעת מן הנשמה אינה מסע פסטורלי, אלא מסע פנימי תובעני, רצוף אתגרים פסיכולוגיים ורוחניים.
משנת היצירה הקדם-נבואית אינה מתעלמת מקשיים אלו, אלא ממפה אותם ומציעה דרך להתמודד עמם, תוך הפיכתם לשלבים הכרחיים בהתפתחותו של היוצר.
הפעולה המקדימה: טהרה וזיכוך
לפני שהיוצר נוגע בכלי אומנותו, עבודתו מתחילה בפנים. הרב קוק קובע באופן נחרץ כי "לא יטבול עטו בלא טהרת נשמה וקדושת רעיון. לפחות תקדים המחשבה של תשובה, הרהורי תשובה עמוקים לפני כל יצירה".
אין זו קריאה לשלמות מוסרית או לחיי פרישות, אלא דרישה למודעות ולכוונה. זהו אקט מודע של התכווננות פנימית לפני תחילת המעשה היצירתי.
ההכנה הפנימית אינה תוספת אופציונלית, אלא תנאי יסוד. העבודות הפנימיות, כגון תיקון המידות והמעשים, אינן מייצרות את היצירה, אלא מסירות את המכשולים המונעים ממנה להתגלות. הן "מפנות את הדרך מאבני המכשולים, שהם המחשבות הרעות, המדות והמעשים המקולקלים", וכאשר הדרך פנויה, "מתרוממת מעצמה היא הנשמה אל חשקה העליון".
תהליך זה דומה לניקוי עננים המסתירים את השמש; העבודה אינה יוצרת את אור השמש, אלא מאפשרת לו להאיר במלוא עוצמתו.
הדגש מוסט באופן רדיקלי מהתוצר הסופי אל התהליך והמקור. כפי שמסביר הרב שרקי, אם היוצר יזכך את עצמו, היצירה שתנבע ממנו תהיה מזוככת באופן טבעי.
מקור עכור לא יוכל להפיק מים צלולים, גם אם מערכת הצינורות (הטכניקה האמנותית) תהיה המשוכללת ביותר. לפיכך, בבית מדרש ליצירה קדם-נבואית, תרגול של התבוננות פנימית, מודעות ופיתוח אתי יהיו חלק אינטגרלי ומרכזי מתוכנית הלימודים, שווה ערך להכשרה הטכנית.
העמידה מול התוהו: חרדת היצירה
כאשר רעיון חדש מבליח בתודעת היוצר, הוא מופיע תחילה במצבו הגולמי, הראשוני – מצב של פוטנציאל טהור, חסר צורה. ברגע קריטי זה, עלול היוצר להיתקף ב"יראה של תוהו" – חרדה עמוקה מול האינסופיות והעוצמה הגולמית של המחשבה החדשה.
ה"תוהו" אינו ריקנות, אלא פוטנציאל אינסופי, בדומה ל"תוהו ובוהו" שלפני הבריאה.
הפחד אינו מפני האין, אלא מפני האינסוף; זוהי החרדה מול האחריות העצומה של מתן צורה, של בחירה. כל בחירה של כיוון התפתחות לרעיון, משמעה בהכרח ויתור על כל שאר נתיבי ההתפתחות האפשריים שלו.
פחד זה עלול להוביל לשיתוק יצירתי, להשארת הרעיון במצבו הגולמי ("המחשבה הגולמית כמו שהיא"), או לחילופין, לביצוע מוגבל וחסר מעוף, שבו "אין המחשבה פורצת את כל החומות של מאסרה". בשני המקרים, "היצירה לקויה, והעולם הנזקק להיוצרים המחשבתיים שרוי באופל, ברעב וצמאון".
גאולת היצירה הנשמתית: מפחד לחירות
ההתגברות על חרדת התוהו אינה רק אתגר פסיכולוגי; היא מתוארת בכתבי הרב קוק כפעולה רוחנית של "גאולה".
על היוצר "לגאול את חלקי נשמתו מגלויותיהם, לפדות את אסירי מחשבותיו ממאסריהם, לאמר לאסורים צאו, לאשר בחשך הגלו". זהו אקט של שחרור, של הענקת צורה וחירות לכוחות הפנימיים הכבולים.
פעולת גאולה זו קשורה באופן אינטימי לניצוץ הגנוז בנשמת היוצר. כאשר הוא אוזר אומץ ובורא, "באה לו הופעה פנימית מאורו של משיח, הגנוז בנשמתו, והוא מחולל גאולה, ומהוה אור חדש בעולמו". ("אורו של משיח" - זאת תפיסה או הארה שבאה מן העתיד ומאירה בהווה)
כל מעשה יצירה אמיתי הוא אפוא מיקרוקוסמוס של תהליך הגאולה הקוסמי. כשם שהגאולה העתידית תביא את העולם כולו ממצב של שבר והסתר למצב של שלמות והתגלות, כך תהליך היצירה לוקח רעיון גולמי, כאוטי ונסתר (תוהו) ומביא אותו לידי ביטוי בהיר, שלם ומגולה (תיקון).
לפיכך, היוצר המצליח לנווט דרך חרדת התוהו ולהעניק צורה לחזונו, אינו רק "עושה אמנות". הוא מבצע, בקנה מידה קטן, פעולה גאולית.
הוא מכניס סדר ותיקון לחלק קטן של הכאוס, ומביא לעולם אור חדש. מעשה זה דורש "חירות מוחלטה" פנימית ואמונה עמוקה בכוחה של הנשמה היוצרת.
הדיאלקטיקה של צער ועונג
התפיסה הרומנטית נוטה לתאר את היצירה כפרי של שלווה והתעלות. משנת היצירה הקדם-נבואית מציעה תמונה מורכבת וכנה יותר. יצירה טהורה, כותב הרב קוק, כרוכה ב"צער היצירה", כאב המקביל לצערו של הנביא ברגע ההתגלות.
מקורו של צער זה הוא במפגש העצמתי, כמעט אלים, בין שני זרמים הפוכים בנפש היוצר. מצד אחד, "גילויי ההויה עולים ממעמקים, מהחיים הערפליים שבבשר", ומצד שני, "יורדים גילויי חיים, מספירת הנשמה היותר עליונה".
ההתנגשות הזו בין הארצי לשמימי, בין החומר לרוח, כרוכה בייסורים של "חורבן עולמות" פנימיים – תבניות תודעה ישנות חייבות להישבר כדי לפנות מקום לבריאה חדשה.
אולם, וזוהי נקודת המפתח, "גדולים הם יסורי היצירה... אמנם כמה גדול הוא גם כן עונג היצירה".
העונג הגדול ביותר אינו פרס הממתין בסוף הדרך, אלא הוא גנוז בתוך הצער עצמו. המנוע של היצירה אינו תהליך ליניארי וחלק, אלא איחוד דינמי ורב-מתח של הפכים.
בעוד תפיסות רוחניות רבות דוגלות בהתעלות מעל הגוף והחומר, תורת היצירה הקדם נבואית עומדת על כך שהבריאה האותנטית ביותר מתרחשת בדיוק בנקודת החיכוך המקסימלית בין הגוף לנשמה.
הצער הוא האנרגיה המשתחררת במפגש זה, והעונג הוא האור הנולד מאיחודם המוצלח.
על היוצר, אם כן, לא לברוח מהצער, אלא "לשמח ביסורים שהם הם מקורי העידונים" , מתוך הבנה שדווקא במעמקי הכאב טמון העונג הנשגב ביותר.
חלק ד': השפה החדשה – לקסיקון מעשי לאמנות קדם-נבואית
המעבר מהתפיסה הנשגבה אל המעשה האמנותי דורש תרגום. חלק זה נועד לספק ארגז כלים מעשי, לקסיקון של מושגים וטכניקות הנגזרים ישירות מעקרונות היסוד של התנועה, ומציעים דרכים חדשות לחשוב על קולנוע, על נרטיב ועל מלאכת היצירה עצמה.
הפריים כמרחב מקודש: עולם, שנה, נפש
חכמת הקבלה, בספר יצירה, מציעה מפה תלת-ממדית של המציאות, המתגלה כמדריך מדויק לאדריכלות של היצירה הקולנועית.
על פי מודל זה, כל התגלות עומדת על שלושה יסודות: עוֹלָם (מרחב), שָׁנָה (זמן) ונֶפֶשׁ (תודעה).
ראשי התיבות שלהם, עש"ן, מרמזים על רגע ההתגלות בהר סיני ("וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ"), ומלמדים שהמפגש עם הקודש מתרחש דווקא דרך מה שנראה חמקמק ובלתי נתפס, בדומה לחוויה הקולנועית עצמה.
מודל זה מספק שלוש שאלות יסוד לבניית כל סצנה או פריים:
-
עוֹלָם (המרחב): מעבר ללוקיישן או לתפאורה, זהו המיז-אנ-סצנה, הארכיטקטורה של הפריים. כיצד המרחב הפיזי מבטא את מצבה הפנימי של הנפש? האם הקומפוזיציה פתוחה ומתפשטת (בבחינת 'חסד') או סגורה ומכווצת (בבחינת 'דין')? המרחב הקולנועי אינו רקע, אלא ישות חיה בעלת רצון, היכל פוטנציאלי למפגש עם הנשגב.
-
-
שָׁנָה (הזמן): זהו הדופק הפנימי של הסרט, הנשימה שלו. קצב העריכה, אורך השוטים, תנועת המצלמה – כל אלה מעצבים את הזמן החווייתי. קולנוע קדם-נבואי אינו כבול לזמן הליניארי בלבד; הוא שואף ליצור מצב תודעה שבו עבר, הווה ועתיד מהדהדים זה בזה, זמן שאינו רק מספר סיפור, אלא מתנבא
-
נֶפֶשׁ (התודעה): זהו המימד האנושי המעניק פשר למרחב ולזמן. זהו המסע של הדמות, ודרכה של הצופה, דרך העולם שהסרט בורא. תפקיד היוצר, כפי שמלמדת המשנה במסכת אבות, הוא למצוא "לכל דבר את מקומו" (עולם) ו"לכל אדם את שעתו" (נפש ושנה).
עריכה כפעולה גואלת: הזמן כספירלה
תפיסת הזמן היהודית אינה קו ישר וגם לא מעגל סגור, אלא ספירלה שיש לה כיוון ותקווה.
המילה "שָׁנָה" קשורה ל"שינוי", ו"חודש" ל"חידוש". תפיסה זו מציעה שלושה מושגים מהפכניים של זמן עבור העורך:
עֵת, כמו עתה, עכשיו (הרגע הנוכחי, השוט הבודד),
עוֹלָם , כמו לעולם, לנצח (הנצח, הנרטיב השלם),
ומוֹעֵד , מהמילה להוועד, להיפגש (המפגש המקודש, הקאט). הקאט אינו רק חיתוך טכני, אלא "מועד", רגע שבו העורך, כשותף לבריאה, מפגיש בין הרגעי לנצחי ויוצר משמעות חדשה.
מכאן ניתן לפתח "מונטאז' של הנשמה", תורת עריכה המבוססת על המבנה הדיאלקטי של הספירות בקבלה, השואפת לאיחוד הפכים :
הקאט של 'חסד': חיבור היוצר התרחבות וזרימה (למשל, דיזולב, מעבר רך, חיבור המבוסס על תנועה הרמונית).
הקאט של 'דין/גבורה': חיבור היוצר צמצום ומתח (למשל, ג'אמפ-קאט, קונטרסט גרפי חד).
החיבור של 'תפארת': הסינתזה. זהו אינו רק רעיון אינטלקטואלי חדש (כמו אצל אייזנשטיין), אלא רגע של יופי והרמוניה המאחד את שני הקטבים. זהו החיבור המושלם בין שוט של התרחבות לשוט של צמצום, המוליד רגע של אמת פיוטית, התגלות אסתטית.
יתרה מכך, היכולת לעשות "תשובה" מלמדת שהזמן אינו בלתי הפיך. הפלאשבק, אם כן, אינו רק כלי לחשיפת מידע, אלא הזדמנות ל"תשובה קולנועית" – הצגת אירוע מהעבר באור חדש המשנה את משמעות ההווה.
סרט כפרד"ס – ארכיטקטורה של משמעות
מודל ליצירה קולנועית רב-ממדית, השואבת את השראתה ממודל הפרשנות היהודי העתיק – הפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד).
על פי תפיסה זו, סרט קדם-נבואי אינו שטוח אלא בנוי מארבעה רבדי עומק של משמעות, הפועלים בו-זמנית ומובילים את הצופה ממראית העין הגלויה אל חוויה של התגלות .
אלו אינן טכניקות, אלא רבדים של הוויה קולנועית:
פְּשָׁט – המציאות הגלויה: זהו הרובד הנרטיבי, הסיפורי. מה שקורה "באמת" בעולם הסרט, העלילה, הפעולות הפיזיות של הדמויות והדיאלוג הגלוי. זהו הבסיס ההכרחי שהצופה עוקב אחריו, אך הוא מהווה רק את הלבוש החיצוני של האמת .
רֶמֶז – המציאות הסמלית: זהו הרובד שבו העולם הפיזי מתחיל לרמוז על מה שמעבר לו. כאן, חפץ אינו רק חפץ וצבע אינו רק צבע. נוצרת רשת של מוטיבים חזותיים וסמלים חוזרים הבונה שפה פנימית לסרט. שעון שבור, סדק בתקרה או בגד בצבע מסוים הופכים ל"רמזים" שבאמצעותם נשמת הסרט מתחילה לדבר .
דְּרָשׁ – המציאות האנושית (פסיכולוגית ומוסרית): זהו הרובד שבו הסרט דורש ונותן פרשנות למצב האנושי. הוא נוצר מהחיבור וההתנגשות בין אלמנטים שונים:
המונטאז' (העריכה) היוצר משמעות חדשה מהצמדת שוטים, קשת ההתפתחות של הדמות החושפת אמת פסיכולוגית, והמסע הרגשי שהפסקול והמשחק מובילים בו את הצופה . זהו המקום שבו הסרט מביע עמדה על שאלות של מוסר, נפש וחברה.
סוֹד – המציאות המתגלה (מטאפיזית): זהו הרובד הנשגב והמסוכן ביותר, המקום שבו הסרט מפסיק להיות סיפור והופך להתגלות.
ה"סוד" אינו מסר שניתן לפענח או להסביר, אלא חוויה ישירה של מציאות פנימית, של הבלתי נתפס.
העיקרון מדגיש בעקבות הרב קוק, עיקרון מהפכני: "רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דוקא... ולא על ידי דברים גלוים".
תפקיד הסרט אינו לתרגם את הסוד לשפה הגיונית, אלא להציב סוד מול סוד – דימוי פלאי מול דימוי פלאי אחר, ומתוך שרשרת הסודות הזו, מבליחה אמת עמוקה יותר מכל הסבר .
הסינתזה: ארבעת הרבדים אינם נפרדים אלא מהדהדים זה בזה. אך המטרה הסופית, כפי שמלמדת תורת הקבלה, היא להבין שהסוד הוא-הוא הפשט האמיתי.
ההתגלות העליונה ביותר אינה בריחה מהמציאות, אלא ראיית המציאות הפשוטה והיומיומית בעומקה האינסופי .
יצירה שלמה היא כזו שמובילה את הצופה לרגע המפעים שבו הוא מבין שהסוד הגדול ביותר היה גלוי לפניו כל הזמן .
מבנים נרטיביים של התגלות: מדרש ותלמוד
השפה הקולנועית המערבית כבולה במידה רבה למבנים סיפוריים אריסטוטליים. המסורת היהודית מציעה ארגז כלים נרטיבי חלופי, שיכול להוביל למהפכה שקטה באופן שבו אנו מספרים סיפורים.
קולנוע מדרשי: המדרש יוצר משמעות על ידי הנחת דימוי על גבי דימוי, ושימוש בשפות שונות במקביל.
בתרגום קולנועי, זהו סרט שאינו חושש ממונטאז' רדיקלי, המשלב דימויים דוקומנטריים, אנימציה וסצנות עלילתיות כדי ליצור רצף אסוציאטיבי שפונה ישירות אל תת-המודע של הצופה ומעביר משמעות שמעבר לגבולות הטקסט המילולי.
בימוי תלמודי: אחד המאפיינים הבולטים של הדיון התלמודי הוא הטשטוש המכוון בין מרכז לשוליים.
הדיון יכול לסטות מהנושא המרכזי אל פרט שנראה זניח, מתוך הבנה שגם בו גנוזה אמת גדולה.
בתרגום קולנועי, זוהי מהפכה במיז-אנ-סצנה. המצלמה ה"תלמודית" אינה מתמקדת רק בגיבור; היא יכולה להתעכב לפתע על חפץ בחדר, על הבעת פנים של דמות משנית, על צל נע על הקיר.
כל פרט בפריים הופך לפוטנציאל של משמעות מרכזית, והצופה מוזמן לדיאלוג אינטנסיבי של גילוי, בדומה ללימוד סוגיה תלמודית.
המבט הגואל והארכיטיפ השלישי
בבסיס היצירה הקדם-נבואית עומד הצורך האנושי העמוק ביותר: להיראות. לא רק להיראות פיזית, אלא להיות נראה במלוא המורכבות, במבט כולל ואוהב.
כפי שמנותח במאמר על "אורות הכרך" של צ'פלין, הגאולה מגיעה ברגע שבו מישהו רואה אותך באמת, מעבר למסכות ולאשליות.
משימה זו דורשת פיתוח של "מבט גואל" – מבט המאמץ נקודת מבט עליונה, אלוהית, הרואה את הפנימיות הטובה בכל אדם, ובמקביל, מבט אינטימי המאפשר לאדם לראות את עצמו לעומק.
מבט זה חיוני כדי לפרוץ את הדיכוטומיה הכוזבת של הייצוג היהודי בקולנוע, הלכוד בין "ארכיטיפ דרייפוס" (היהודי כקורבן, צודק וחלש) לבין "ארכיטיפ הכובש" (הישראלי ככוחני, חזק ולא-צודק).
הקולנוע הישראלי החדש נקרא לברוא את ה"גיבור השלישי" החסר: ארכיטיפ היוצר-הנבואי.
דמות זו, שמשה רבנו ותיאודור הרצל הם אבות-הטיפוס שלה, היא דמות מורכבת. היא משלבת ידע בעולם המעשה ("מדעי המדינה" שלמד משה במצרים) עם עומק רוחני ("מדעי הנבואה" שלמד במדיין), ומסוגלת לחבר בין האוניברסלי ללאומי.
זהו גיבור שאינו רק מגיב למציאות, אלא יוצר אותה בכוח חזונו ורצונו. יצירת דמויות כאלה היא אחת המשימות של הקולנוע הקדם-נבואי.
הפואטיקה הקדם נבואית
בליבה של משנת "קולנוע קדם נבואי" עומדת קריאה מהפכנית: החיפוש אחר שפה אמנותית חדשה, כזו שאינה מסתפקת בביטוי המוכר, אלא חותרת להיות כלי להתגלות.
זוהי שאיפה ליצור "תגים לאותיות" – רבדים חדשים של משמעות הנולדים מתוך המעשה האמנותי עצמו, שפה מהפכנית הנובעת מהקשבה פנימית עמוקה לסוד ההוויה ומלבישה אותו בלבוש מודרני ופורץ דרך .
שפה חדשה זו אינה רק עניין אסתטי; היא דורשת פואטיקה חדשה, כזו המחליפה את דרמת הקונפליקט של אריסטו בפואטיקה של מפגש.
במקום הקונפליקט ומלחמה תמידית בין האלים לאנשים, היא מציעה מפגש ושותפות במעשה הבריאה.
. בניגוד לדרמה היוונית, שהעמידה על הבמה שחקנים הלובשים מסכות של אלים כדי "לשחק" ולביים התגלות, הפואטיקה הקדם-נבואית אינה נדרשת לכך. היא אינה צריכה לביים התגלות, משום שהיא שואפת לנבוע בעצמה מתוך התגלות.
היצירה הופכת לדיאלוג בין נשמת היוצר לנשמת הצופה, ומכיוון שהנשמה היא אינסופית, היא הופכת למפגש נדיר בין "שתי חתיכות של נצח".
כדי להגיע למפגש כזה, על היוצר עצמו לעבור מסע פנימי,
"סולם יצירה" ההוליסטי ומדורג המתחיל באימוץ וחיזוק הגוף, ממשיך בזיכוך הדמיון והרגש, מתעלה אל השכל הברור ומגיע לשיאו בקבלת ההשראה ממקור עליון, מ"התנוצצות רוח הקודש".
היוצר שעובר תהליך זה לומד לביים מתוך ענווה והקשבה. בשיעור בימוי שכזה, הטבע אינו עוד רקע דומם, אלא ישות חיה ובעלת רצון . תפקיד הבמאי אינו לשלוט במציאות, אלא להפוך את היצירה לצינור שדרכו הקדושה שבטבע יכולה להתגלות.
כך, המעשה האמנותי הופך ל"גלות יזומה". רעיון זה מהדהד את תורת ה"הזרה" של שקלובסקי, אך הוא נטוע עמוק במחשבה העברית המכירה בכוחה של הגלות, ויציאה מן המקון המוכר - כדי לרענן את התודעה .
כפי שהשבת והשמיטה הן מנגנונים של "גלות יזומה" בזמן ובמרחב, המאלצים אותנו להילחם בכוח ההרגל ולראות את המציאות מחדש, כך פועלת היצירה .
היא לוקחת אותנו מהמקום המוכר, מרחיקה אותנו מהתפיסות השגורות, ובכך פותחת אותנו לקנות דעת חדשה בחוויה של גלות וגאולה בזעיר אנפין .
גישה זו מאחדת שתי דרכי יצירה הנראות הפוכות: זו של אייזנשטיין, היוצר האקטיבי הבונה משמעות מהתנגשות דימויים, וזו של טרקובסקי, המתבונן המקשיב החושף אמת נסתרת. היוצר הנבואי הוא גם המקשיב וגם המתערב; הוא שואב מההוויה ובו-זמנית מחולל בה מציאות .
הסינתזה של כל השירים (שיר השירים)
התודעה המודרנית מאופיינת בפיצול ובקונפליקט. אידיאולוגיות נאבקות זו בזו: אינדיבידואליזם מול לאומיות, לאומיות מול אוניברסליזם, הומניזם מול תפיסה אקולוגית-קוסמית.
הרב קוק, במאמרו "שיר מרובע", מאבחן מצב זה באופן פואטי ומדויק. הוא מתאר ארבע "שירות" בסיסיות הקיימות בהוויה:
שירת הנפש (האינדיבידואל), שירת האומה (הלאום), שירת האדם (האנושות) ושירת העולם (הקוסמוס).
הטרגדיה, הוא מסביר, מתחילה כאשר כל שיר הופך לאידיאולוגיה נפרדת ומתחיל להילחם באחרים.
הפתרון אינו בבחירת שיר אחד על פני האחרים, אלא ביצירת הרמוניה.
כאן טמונה, לדברי הרב קוק, סגולתה הייחודית של נשמת ישראל: היכולת לשיר שיר חמישי, "שיר השירים". שיר זה אינו בעל תוכן משלו, אלא תפקידו הוא "לאחד ולכלול את כל השירים האחרים", כך ש"כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה".
זו אינה רק מטאפורה פיוטית, אלא משימה אמנותית ותרבותית קונקרטית.
היצירה הקדם-נבואית שואפת להיות התגלמות של "שיר השירים".
היא מבקשת ליצור יצירות אמנות המדגימות, ברמה האסתטית והרגשית, כיצד ההיבטים השונים והמתנגשים לכאורה של הזהות האנושית יכולים להתקיים יחד בהרמוניה.
בכך, האמנות הופכת למודל עבור תודעה אנושית שלמה ומאוחדת, ומציעה מרפא, ולו לרגע, לשסעים ולפיצולים של העולם המודרני.
חוצפה דקדושה: קריאה לפעולה
הדרך למימוש חזון כה רדיקלי אינה יכולה להיות מנומסת או הססנית. היא דורשת אומץ רוחני, תעוזה, מה שהרב קוק והמקובלים מכנים "חוצפה דקדושה".
אין זו עזות פנים, אלא אומץ לשבור מוסכמות, "להקים מאחזים בלתי חוקיים בשדה היצירה", ולסלול דרכים חדשות "אל הפלאי, אל הנשגב, אל השורשים" ,
מבלי להמתין לאישור מאף ממסד אמנותי או רוחני. זוהי קריאה ליוצרים להיות חלוצים, להיות אוונגרד אמיתי, ולאמץ את התעוזה הגלומה ב"שכל היוצר".
ליוצרים וליוצרות, קוראי מניפסט זה, אנו קוראים:
עורו מהפכנים, קומו גיבורי חיל, אמיצות רוח, אל תמתינו עוד להשראה שתבוא מבחוץ;
הקשיבו לשירת נשמתכם הנובעת תמיד.
אל תפחדו מהכאוס של הרעיון החדש, מהתוהו הקודם לבריאה; גאלו את אסירי מחשבותיכם והעניקו להם צורה וחירות.
אל תירתעו מצער היצירה; דעו כי בתוכו גנוז העונג העליון ביותר.
הפסיקו רק לצייר את העולם כפי שהוא, והתחילו לברוא אותו כפי שהוא ראוי להיות.
זקקו את רצונכם, העלו אותו לשורשי המציאות, וחברו אותו לרצון האלוהי המחייה את הכל.
צרו יצירות שהן מפגש, שהן תפילה, שהן התגלות. צרו אמנות המאחדת את שירת הנפש, האומה, האדם והעולם כולו.
היצירה שלנו לא תהיה מרד לשם מרד, אלא בריאה חדשה.
אם מהפכני העבר גילו את התת-מודע, אנו נקראים לגלות מחדש את העל-מודע, את כוחה של הנשמה, את הקדושה הגנוזה במציאות ואת הנס החבוי בשגרה.
זוהי קריאה למהפכה תרבותית גדולה, המבקשת להשיב את הרוח העברית למקומה הראוי ככוח יוצר ומוביל בעולם.
זוהי קריאה להפוך את ישראל למרכז עולמי של יצירה נועזת, מקורית ופורצת דרך, יצירה שתהיה לה בשורה לעצמה ולעולם כולו.
זאת משנה ראשונית, היא רק בהתהוות. האתר הזה הוא הזמנה למסע. לכל יוצרת ויוצר שמרגישים את אותו צימאון
וכאן אני פונה בקריאה ליוצרים ויוצרות, חילונים ודתיים, להרגיש שזו הבמה שלכם.
לקחת חלק פעיל בשיח וביצירה, להצטרף למסע, להשפיע, ולייצר יחד גוף ידע ויצירה חדש, שלא דומה לשום דבר אחר – ישראלי, יהודי, ואוניברסלי.
לחצו כדי לקרוא מאמרים אחרונים בבלוג
bottom of page