מעבר למילים: הרצון, האות, והאלפבית החדש של הקולנוע

כשאנחנו מדברים על קולנוע, אנחנו מדברים על שפה – שפת הדימויים. אבל מה קורה כשהשפה עצמה

הופכת לכלא? כשהסימן, המסמן והמסומן הופכים למבנה נוקשה שחונק את המשמעות המקורית?

הקולנוע הקדם-נבואי מציע לחזור אל הרגע שלפני השפה, אל המקור שממנו הכל נובע: הרצון.

הרצון שקודם לשפה

במעמד הסנה, כאשר משה רבנו שואל את האלוהים מהו שמו, הוא לא מקבל הגדרה. הוא מקבל תשובה שהיא התגלמות של רצון טהור, של הוויה מהווה: "אהיה אשר אהיה", "אהיה" מדבר איתך. כלומר, 'אני' הוא מעל לכל השמות, הוא הרצון.

זהו שם שנמצא לפני כל הגדרה, לפני כל סטרוקטורה. זהו רצון ראשוני, אישיותי ופרסונלי, שפונה ישירות אל הרצון של הזולת. הרצון קודם למילים, הוא קודם לאותיות.

האלפבית של הנשמה

הקשר העמוק הזה טמון בתוך השפה העברית עצמה. המילה "אות" נובעת מהשורש "לאוות" – לרצות. האותיות, אבני הבניין של השפה, הן למעשה רסיסים של הרצון המקורי, הראשוני.

בקולנוע הקדם-נבואי, זו בדיוק השאיפה שלנו: לקלף מהדימוי הקולנועי את המבנה הלשוני המגביל, ולאחד מחדש את הסימן, המסמן והמסומן. להחזיר את הדימוי לשורש שלו, אל הרצון הנשמתי, ובכך ליצור אלפבית נשמתי חדש.

לא במקרה, גם במחשבת הקבלה, הספירה העליונה מתוך עשר הספירות והשורשית ביותר היא ספירת הכתר, שמכונה גם "רצון" – והיא נמצאת מעל ספירת ה"חכמה". הרצון הוא המקור לכל.

ארגז הכלים של היוצר המהפכני

אבל איך עושים את זה בפועל? איך יוצרים קולנוע של רצון? התלמוד נותן לנו מפתח מפתיע. חז"ל אומרים שמאז שחרב בית המקדש, "הנבואה ניטלה מן הנביאים וניתנה לשוטים, לחכמים ולתינוקות".

הפרופיל השלם של הנביא התפצל לשלושת המרכיבים שלו:

• הרגש הטהור (התינוקות)

• השכל המזוקק (החכמים)

• הדמיון ללא גבולות (השוטים)

אלו הם בדיוק הכלים שעומדים לרשותו של יוצר הסרטים.

השאלה הפתוחה

כאן נשאלת השאלה הגדולה, שהיא קריאה לכל אחד מאיתנו:

איך אנחנו, כיוצרי קולנוע ישראלים, יכולים ליצור מחדש את הסינתזה בין שכל, דמיון ורגש? איך נחבר בין אמת ליופי, כדי לברוא שפה אמנותית חדשה, ייחודית ואוונגרדית?

איך ניקח את הניצוצות מהתרבות הכללית, ונחבר אותם לשרידי הנבואה שגנוזים בתורת הסוד, כדי לסלול דרך לקראת תרבות נבואית מודרנית?