יצירות

הדרמה המערבית, מהתיאטרון היווני ועד לקולנוע ההוליוודי, בנויה על יסודות שהניח אריסטו ב"פואטיקה" שלו. תכליתה של הדרמה, על פי אריסטו, היא להוביל את הצופה לפורקן רגשי, לטיהור, לקָתַרְזִיס. הקתרזיס הזה מושג דרך מתח דרמטי, התנגשות בין רצונות, ומאבק בין טוב לרע. הבמה היא שדה מלחמה, והסיפור הוא כלי לזיכוך רגשות. אך האם זו הדרך היחידה? המסורת הנבואית העברית מציעה פואטיקה אחרת, תפיסת עולם שונה לחלוטין. היא אינה רואה בסיפור שדה מלחמה, לא מלחמה תמידית בין האלים לבני אדם, לא גורל שמכניע א

אחת השאלות המרכזיות הניצבות בפני כל יוצר היא: מה תפקידה של האמנות? האם עליה לשקף את המציאות כפי שהיא, להיות מראה מדויקת לעולם, או שמא יש בכוחה לחולל משהו חדש לחלוטין? בהגות היהודית, ובמיוחד אצל הרב קוק, התשובה ברורה, והיא מהווה את היסוד לתפיסת הקולנוע הקדם-נבואי. התרבות המציירת מול התרבות היוצרת הרב קוק מבחין בין שני כוחות תודעתיים: "שכל מצייר" ו**"שכל יוצר"**. התרבות המערבית, ברובה, פועלת מתוך ה"שכל המצייר" – היא שמה לעצמה מטרה לצייר את המציאות, להתבונן בה, להשקיף עליה ולנתח

"הרב קוק" - איור של דפנה אנגלנדר בתקופת חייו, לפני כמאה שנה, זיהה הרב קוק מגמה של עליית כוח הדמיון בתרבות ובהכרה האנושית. בתהליך זה, במקביל להתחזקות הדמיון, מתרחשת היחלשות של הפילוסופיה, ההגות, ומעמדם של אנשי "השכל". האמנים הם אלו שתופסים מקום בראש התרבות. הרב קוק מתאר זאת כתהליך שבמהלכו "האמת תהיה נעדרת" – כלומר, שיפוט המציאות לא ייעשה עוד לפי סטנדרט שכלי של אמת, אלא לפי ביטוייה בדמיון האנושי. אפשר לחשוב על כך כתחזית ראשונה של העידן הפוסט-מודרני. חזרתו של הדמיון למרכז הבמה

נהוג לחשוב על קולנוע במונחים של מרחב וזמן, תמונה ותנועה. אך חכמת הקבלה, בספר יצירה העתיק, מציעה מפה עמוקה יותר למבנה המציאות, מפה שבאופן מפתיע, מתגלה כמדריך מדויק לאמנות הקולנוע. על פי ספר יצירה, העולם הגלוי עומד על שלושה ממדים יסודיים: עוֹלָם (מרחב), שָׁנָה (זמן) ונֶפֶשׁ (התודעה האנושית). ראשי התיבות שלהם, עש"ן, מרמזים על פרדוקס עמוק. בעוד שעשן נראה לנו חמקמק ובלתי-ממשי, התורה מתארת את רגע ההתגלות הממשי והעוצמתי ביותר, מעמד הר סיני, במילים "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ". מכאן

כל מי שנכנס פעם לחדר עריכה יודע: עבודתו של העורך היא בראש ובראשונה התעסקות בזמן. שנייה אחורה, פריים קדימה, קאט. אבל באיזה "זמן" אנחנו עוסקים? האם רק בזמן הכרונולוגי, הליניארי? או שיש אפשרות לערוך מתוך תפיסת זמן אחרת, עשירה ועמוקה יותר? בתורה, המילה "זמן" כמעט ואינה קיימת. במקומה, המחשבה העברית מציעה שלושה מושגים שונים בתכלית: עת, עולם, ומועד. 1. עת (ה"עכשיו" של השוט) "עת" קשורה למילה "עתה", כלומר, הרגע הנוכחי. זהו הזמן הסובייקטיבי, החוויה הרגעית. בחדר העריכה, ה"עת" היא השנייה

כבר כתבתי רבות בפייסבוק על הדמיון המפתיע בין הדיאלקטיקה של המונטאז' של סרגיי אייזנשטיין לבין רעיון "אחדות ההפכים" בתורת הרב קוק. המונטאז' הקלאסי, שבו שוט A (תזה) מתנגש בשוט B (אנטיתזה) כדי ליצור רעיון חדש C (סינתזה), מהדהד מבנים עמוקים במחשבה העברית: אברהם (חסד) ויצחק (גבורה) מולידים את יעקב (תפארת); קול יעקב וידי עשיו יוצרים יחד את ישראל. אבל המקור לכך עתיק הרבה יותר מהרב קוק או מהפילוסוף הגל. הוא נמצא בלב תורת הסוד. כל מבנה הספירות בקבלה בנוי על חיבור בין הפכים. ספירת החסד

ההיסטוריה, לעיתים, קושרת יחד גורלות באופן מפתיע ורב משמעות. בסוף המאה ה-19, שני "אנשי אגדה" – האחד, אמן הפנטזיה הקולנועית, ז'ורז' מלייס; והשני, מחזאי וסופר וינאי, תיאודור הרצל – נמשכו בעל כורחם אל תוך המציאות הפוליטית הגסה על ידי אותו אירוע בדיוק: משפט דרייפוס. רבים סבורים, ובצדק, כי הקולנוע כאמנות נולד עם מלייס, כאשר החל ליצור עולמות בכוח הדמיון, ולא עם האחים לומייר, שעסקו בשעתוק המציאות. אך דווקא מלייס, איש הדמיון, הוא זה שהגיב לאי-צדק המוסרי ביצירה הריאליסטית ביותר – הדוקו

התלמוד, בכוחו הציורי הייחודי, משרטט דיוקן של אדם שהוא גם זיכרון וגם נבואה: רבי יוחנן, "אחרוני היפים שבירושלים". התיאור אינו ביוגרפי, הוא מיתי. זהו ניסיון ללכוד רסיס אחרון של עולם הרמוני שעמד להיחרב. כדי לעמוד על עומק הרעיון, חובה להביא את לשון המקור במלואה: "על מנת לדמות את יופיו של רבי יוחנן יש לקחת כוס כסף חדשה שיצאה הרגע מבית האומן (עדיין מעט צהובה מהאש), למלא את הכוס בגרעיני רימון אדומים, לשים סביב פי הכוס עלים של ורדים אדומים, ולהניח את הכוס בין השמש והצל. הזהר שיצא מקרנ

כשהיוצר בורא עולם, הוא גוזר על עצמו להישאר מחוץ ליצירתו. מסך בלתי נראה מפריד בינו לבין גיבוריו, ומאפשר להם אוטונומיה. לכן, המחשבה על בית המקדש כמקום שבו הבורא ויצירתו נפגשים היא מחשבה שפורצת את המסכים, מחשבה כמעט בלתי אפשרית. אולי משום כך העולם לא יכול היה לשאת את המפגש הזה, ושני בתי המקדש לא החזיקו מעמד. אבל הגעגוע למפגש הזה נשאר. ומה אם הקולנוע, יכול להציע דרך חדשה לחוות אותו? הסרט כקורבן: מעור לאור באופן כמעט נבואי, לפני העידן הדיגיטלי, סרט הצילום היה עשוי מחומר אורגני – מ