קולנוע כמעשה מקדש

" עלייה אל הנשמה" - יצירה של דפנה אנגלנדר

האם יצירה קולנועית יכולה להיות קדושה? סרט קדוש? ייתכן מימד של קדושה הנוכח בכל שוט, בפריים, בקאט, בתנועת מצלמה? והאם הקדושה ביצירה נובעת בהכרח מקדושתו האישית של היוצר?

אלו שאלות שנמצאות בבסיס החיפוש של "קולנוע קדם-נבואי". כדי להתחיל לענות עליהן, אנחנו צריכים קודם כל לשאול: מהי קדושה?

מהות הקודש: ריכוז החיים

לפי הרב קוק, הקודש אינו פרישות ונבדלות מהמציאות. להפך, הקודש הוא עצם היש, ריכוז החיים, המציאות בכל תוקפה. הקדושה אינה בריחה מהחיים, אלא צלילה אל המקור העמוק ביותר שלהם.

הביטוי המובהק לכך נמצא במעמד הר סיני, רגע ההתגלות הגדול ביותר. נאמר בתורה: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ". המקובלים פירשו את המילה עש"ן כראשי תיבות של שלושת המימדים שבהם הקדושה מתגלה בעולם: עולם, שנה, נפש.

• עולם: קדושה במימד המרחב (כמו בית המקדש).

• שנה: קדושה במימד הזמן (כמו השבת).

• נפש: קדושה במימד האדם (הנשמה).

קולנוע כמעשה מקדש

באופן מופלא, אלו הם גם שלושת המימדים היסודיים של היצירה הקולנועית: מרחב (המיז-אנ-סצנה, הלוקיישן), זמן (העריכה, הקצב), ונפש (הדמות, הסיפור האנושי).

בית המקדש היה מקום של מפגש עם מקור החיים. האם הקולנוע יכול להוות מפגש כזה? האם חווית הצפייה בסרט יכולה להפוך לחוויה מקודשת?

הרב קוק מבחין בין שני סוגי קודש: הקודש הנשגב, שנמצא מעל הטבע, והקדושה הנסתרת, שנמצאת במעמקי הטבע והמציאות עצמה. שניהם נובעים מאותו שורש עליון. קולנוע של קדושה, אם כן, אינו בהכרח קולנוע "רוחני" במובן המצומצם, אלא כזה המגלה את השורש האחדותי של כל ההוויה.

הדבר נכון במיוחד לקולנוע שנוצר ב"ארץ הקודש" – מקום שבו שני סוגי הקודש, השמימי והארצי, נועדו להיפגש ולהתאחד.

אז מהו קולנוע קדוש? זהו קולנוע שמחדש תבניות של חוכמה והכרה. קולנוע של מפגש, של ריכוז עצם החיים. קולנוע של מתח, פיוס, וגילוי הרצון הפנימי שבמציאות – סוד הרצון של החיים כולם.

כי בסופו של דבר, גם שוט קולנועי בודד יכול להיות רגע של קודש: מפגש של חול ורוח, חומר וצורה, נגלה ונסתר. מפגש של תסיסה אלוהית שבאה לידי ביטוי באנושיות.

האם נתקלתם פעם בסרט או בסצנה שגרמו לכם להרגיש קדושה? אשמח לשמוע בתגובות