יצירות

לפי תפיסתו של הרב קוק, את כל ההוויה ממלא הרצון הכללי ששורשו במקור החיים; חיות אלוהית עולמית. שפע החיים משתלשל ומתפשט גם במציאות החומרית, ואף הטבע הדומם הוא מעין ישות חיה – "הכל חושק, הומה ושואף". קל וחומר בעולמו הרוחני של האדם, שם ישנה תנועה והמיה מתמדת של עולמות רבים המשתלשלים ומתמזגים ביניהם בהרמוניה פיוטית ובהתהוות מתמדת. זוהי תפיסה שקשה להבין באופן שכלי בלבד; היא דורשת דמיון. היא דורשת מאיתנו את היכולת לראות את העולמות המופלאים הרוחשים מתחת לפני השטח של המציאות היומיומית.

במאמר שלו "שיר מרובע", מבחין הרב קוק בארבעה סוגים של שירה, שהן למעשה ארבע רמות של תודעה והוויה: שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם ושירת העולם. שירת הנפש: זוהי השירה האישית, הקיומית, של הנפש הפרטית. זהו השיר הפשוט, האינדיבידואלי. שירת האומה: זהו שיר "כפול", שיוצא מגדר הנפש הפרטית ומתרחב לשיר את שירת הלאום. שירת האדם: זהו שיר "משולש", החורג מגבולות האומה ומתפשט לשיר את שירת האדם הכללי, האוניברסלי. שירת העולם: זהו השיר ה"מרובע", הרחב מכולם, ששר את שירת ההוויה כולה, את שירת היקום.

לאחר סיום עידן הנבואה בימי קדם, ניטלה הנבואה מעם ישראל והוא עבר לעידן החוכמה. כלומר, מקשר ישיר עם הקודש דרך התגלות, עברנו לכלים של הבנה שכלית, המצמצמת את המימד החוויתי בקשר עם הנשגב. עם חזרתו של עם ישראל מן הגלות אל הארץ, עולה כמיהה לחידוש ערוץ ההתגלות, כזה שבו שותפים כל כוחות הנפש והגוף. השיבה אל הארץ כאומה, מימושה של הציונות, הנה מהלך של תחייה, של התגלות מחודשת של הקדושה שבארץ, בטבע ובגוף. הכלים של העידן החדש אומה ישראלית נכנסת לעידן חדש בו היא נזקקת לכלים אחרים, חווייתיים