בוהו 47

25 באפריל 2026, 17:42. ירושלים, גג של אכסניה אוסטרית ברחוב הגיא, רובע מוסלמי. הייתי אמור להיפגש בארבע אחר הצהריים עם פרופסור יהונתן גארב, חוקר קבלה באוניברסיטה העברית, בקפה בקרבת הר הבית. הוא לא הגיע, לא ענה לטלפון. חיכיתי שעה וחצי, ואז עליתי לגג של האכסניה לעשן..

צילמתי את התמונה המצורפת בשעה 17:42. ילדה כבת 12, שמלה אפורה ומשבצות, יחפה, עיניים עצומות. נישאת באוויר על ידי שבעה בלונים שקשורים לחגורת השמלה. ראיתי אותה במו עיניי במשך 47 שניות עד שהיא נעלמה מאחורי כיפת הסלע מצפון..

העליתי את התמונה לפייסבוק בשעה 18:03 עם הכיתוב "ירושלים, היום".

…

הודעה ראשונה, 25 באפריל 2026, 18:09:

לכבוד מר אלכסנדר אגרונוב,

על פי סעיף 173א לחוק העונשין התשל"ז-1977 ובהתאם לתקנה 14ב לתקנות סדר הדין הפלילי, הינך נדרש להסיר לאלתר את התמונה שפורסמה בעמוד הפייסבוק שלך היום בשעה 18:03. אי הסרה תוך 60 דקות תגרור פתיחת תיק חקירה ותפיסת מכשיריך הדיגיטליים.

הודעה זו אינה ניתנת לערעור. אין להגיב להודעה זו.

מפלג סייבר, אגף החקירות והמודיעין

משטרת ישראל

—

הודעה שנייה, 25 באפריל 2026, 21:34:

שלום סשה.

אני כותבת לך בעילום שם. אני עובדת ברשות לשלום הילד מאז 2014. אסור לי לכתוב לך, אני כותבת בכל זאת.

ראיתי את התמונה. זיהיתי את הילדה. שמה ש' (אני לא יכולה לכתוב את השם המלא). היא נעלמה מהבית של הוריה ב-3 בספטמבר. ההורים הגישו תלונה. החקירה אסורה לפרסום.

זה לא מקרה יחיד. יש לי רשימה של 47 ילדים בגילאי 9-14 שנעלמו בששת החודשים האחרונים. רובם מבתים מתפקדים.

רובם משאירים פתק קצר. הפתקים דומים מאוד אחד לשני. אני מצרפת לך דוגמה אחת:

"אמא, אבא. אני בסדר. אני לומדת דברים שאי אפשר ללמוד בבית. אל תחפשו אותי. אני אחזור אליכם בעוד הרבה שנים, ואני אהיה שונה. אל תפחדו ממני אז. אני אוהבת אתכם. ש'."

אחרי שבוע או שניים מתחילות להגיע הודעות נוספות מהילדים, ההודעות נכתבות בעברית מוזרה. לא משובשת - מוזרה. כאילו הן נכתבות על ידי מישהו שלמד עברית מחדש.

אני לא ישנה כבר חודש. אנחנו עובדים סביב השעון, רשות הנוער, משרד הרווחה, משטרה. אף אחד לא יודע מה קורה.

אנחנו עובדים בחדר אחד סגור. לא דליפה. לא הסתרה. השב"כ מעורב. גם הם נתקלים בקיר. אין קצה חוט. אין כופר. אין דרישה. אין גופה. אין רכב נמלט. אין הודעה במצלמה. הילדים פשוט אינם. ואחרי שבוע מתחילות להגיע מהם הודעות.

ההורים לא מאשימים אף אחד כי אין את מי. אסור לפרסם בתקשורת לא כי מסתירים, אלא כי אין מה להגיד שלא ייראה כמו טירוף, ואנחנו מפחדים לשבור עוד הורים.

אני שולחת לך את זה כי ראיתי את התמונה שלך וזה הראשון מאז שאני עובדת על זה שמראה ילד באוויר. עד עכשיו הם פשוט נעלמו. עכשיו, כנראה, הם גם עפים.

תמחק את ההודעה הזאת אחרי שתקרא. אני מקווה שאתה לא מטורף, אני מקווה שאני לא מטורפת.

—

הודעה שלישית, 26 באפריל 2026 , 03:17:

שלום סשה אגרונוב. אני ש'. אני בתמונה שצילמת אתמול.

אני כותבת לך כי ראיתי את התמונה שלך והרגשתי משהו. מה שהרגשתי אין לזה שם בשפה שלכם. הוא קרוב למה שפעם קראתי לו "תודה" אבל הוא לא בדיוק.

אני רוצה להגיד לך שאני בסדר. אנחנו במקום טוב. אנחנו לא דתיים ולא חילונים. המילים האלה כבר לא עובדות אצלנו. אנחנו לומדים. אנחנו לומדים מהר. הספרים נפתחים אצלנו אחרת.

המבוגרים לא מבינים. גם ההורים שלי לא מבינים. אני לא כועסת עליהם. הם עשו מה שיכלו. עכשיו הם צריכים לשחרר.

אנחנו לא חברים. אנחנו משהו אחר. אין לזה שם. אנחנו לפעמים מתאספים. לפעמים אנחנו לבד והרבה זמן עובר. אצלנו הזמן הוא לא אותו דבר. אני לא יכולה להסביר לך כי אם אסביר לך, תפסיק להבין.

מי שמטפל בנו - מי שמצא אותנו - הוא איש בשם נתן סטרוגצקי. הוא לא אבא שלנו. הוא לא מורה. אין לזה שם. הוא היה הראשון. אנחנו אחריו.

אם תרצה להבין עוד - תקרא שוב את הפוסט האחרון שלך על אבני בוהו, תהיה שוב הילד שמביט על דולפין מת על שפת הים השחור. תעצום עיניים ותביט שוב על אבני התשתית, אבני הבוהו, בזוהר - תראה שם, בין החריצים, במים שחורים, שוחה הלוויתן. המבוגרים הם אנשי התוהו, אנחנו אזרחי הבוהו.47.

כל יום בשעה שש אחרי הצהריים הקדוש ברוך הוא משחק עם הלוויתן, שם תמצא אותנו.

אל תבוא לכותל ואל תעלה עוד תמונות. הבלונים זה לא מה שאתה חושב. הבלונים זה רק הצורה שאתה ראית.

שלום."

—

מאז עברו שלושה ימים. אני יוצא מעט מהבית. כשאני יוצא, אני מסתכל בעיני הילדים ברחוב. רובם ילדים. אבל לפעמים אני רואה ילד שמסתכל בי בחזרה ויודע. הוא לא אומר כלום, רק מסתכל רגע יותר מדי. אחר כך הוא הולך הלאה. אני לא קורא להם.

אבל לפחות עכשיו אני יודע משהו אחד - נתן סטרוגצקי חי.

..

(יהונתן גארב לא חזר אלי ולא הופיע בעבודה)