עציץ

לפני חודש חבר הכי טוב שלי בשם יוני שלח לי במתנה עציץ. רק הוא לא ידע שזה עציץ חושב. בעצם גם אני לא ידעתי עד שזה התחיל.

בימים הראשונים מאוד התלהבתי מהאורח החדש בבית, השקתי אותו בנדיבות, שמתי אותו במקום הכי מואר בסלון על השולחן ליד המחשב, והירוק הזה היה משמח את העין כשהייתי מביט עליו מהספה.

בשבוע השני חלו שינויים מסוימים, לא הצלחתי להירדם, התחלתי להתעורר מוקדם מאוד, עם סוג של חוסר שקט, שהיה מלווה אותי לאורך היום. הופיעו כאבי ראש. איזה מחשבה מטרידה שלא הצלחתי לפענח התחילה לנקר בראש.

ואז ביום שלישי בשעה שתיים בצהריים ראיתי אותה. היא ישבה על ספסל עץ בתנוחה מוזרה, היא החזיקה בידה זר פרחים שלא הצלחתי לזהות, סוג של פרחי בר, והכי היה מטריד שהם היו צהובים. מאחוריה ברקע התנוסס מבנה בטון עם שלט בכניסה "מרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל". התחלתי להתקרב אליה, לא הייתי בטוח שזאת היא, בכל זאת כבר עברו הרבה שנים, ואז, ברגע שהיא הסתובבה אלי, זה נפסק.

קמתי מהספה, הדלקתי סיגריה עם ידיים רועדות, ונכנסתי למלקחת קרה.

זה המשיך גם למחרת, וגם בימים הבאים. ניסיתי הכל, כדורי הרגעה, אלכוהול, הדלקתי רדיו במשך כל השעות רק כדי להשקיט ולהשתיק את זה. אבל היא הופיעה שוב ושוב,

קראו לה נינה. הכרתי אותה כשהיא הייתה נערה בת 17 בפנימיית נוער במדבר בדרום הארץ. שנינו איבדנו בתולין באותו לילה כשהיינו יחד. לאחר מכן פגעתי בה, התעלמתי ממנה, היא סבלה בשקט בקרוואן שלה. אחרי זה הכרתי מישהי אחרת, יפה מאוד, פופולרית מאוד, ההפך הגמור מנינה. אחרי כמה זמן, בשקט, בלי להגיד לאף אף אחד, היא עזבה את פנימייה.

חמש שנים אחרי, פגשתי במקרה מישהי שהכירה אותה, והיא אמרה לי בדרך אגב שמישהו ראה את נינה מאושפזת בבית החולים לבריאות הנפש.

אחרי כמה ימים של גשם פתאום יצאה שמש אביבית. הסתכלתי על עצמי בראי וראיתי אדם מוזנח, לא מגולח, עם שקיות מתחת לעיניים. ניצלתי את האור האביבי שהציף את הסלון, הסתפרתי וגילחתי את עצמי עם מכונה. התחלתי לסדר גם את החדר המוזנח, אספתי בגדים, זרקתי שאריות אוכל, הוצאתי את העציץ למרפסת.

במשך היום נשארתי רגוע ומרוכז, לא ראיתי אותה, וחזרתי לעבוד על התסריט. כך היה גם למחרת. ואז אחרי צהריים התחיל לטפטף גשם והחזרתי את העציץ למקומו בחדר.

ואז שוב ראיתי אותה. היא עמדה על סלע ענק מעל שפת ים סוער, היא הייתה בתוך חליפת אסטרונאוט, היא חייכה דרך הזכוכית של הקסדה. ואז, מתוך היום התרומם לגובה באוויר גל עצום שהחל לנוע לכיוונה. היא המשיכה לחייך. קראתי לה בצעקה, ואז זה הפסיק.

אחרי מקלחת קרה מזגתי כוסית וודקה והדקלתי סיגריה. ניסיתי להבין איך ביומיים האחרונים זה הפסיק ולמה עכשיו זה שוב הופיע. לאחר כל האפשרויות לא הייתה לי ברירה אלא להביט על העציץ במחשבה שהדבר היחיד שהשתנה הוא זה שהעציץ חזר לחדר. ניסיתי ללעוג למחשבה המגוחכת הזאת, אך התחושה הזאת לא נעלמה.

למחרת עשיתי ניסוי. הוצאתי את העציץ בבוקר והחזרתי אותו אחרי צהריים. עם כל הצער והתדהמה לא היה לי ספק - היא הייתה מופיעה רק כשהעציץ היה בחדר.

למחרת מוקדם בבוקר נסעתי למרכז בריאות הנפש מעלה הכרמל בחיפה. הייתי כבר מוכן להכל, גם לגרוע ביותר. במשך שעתיים התחננתי וגם איימתי כדי לקבל אישור לבקר במחלקת נשים. בסוף ריחמו עלי והסכימו להגיד שאין מאושפזת בשם נינה, לא קיימת, אולי השתחררה מזמן.

ברכבת בדרך חזרה ניסיתי לנתח את כל המצב. נניח שהצמח באיזשהו דרך שעדיין לא מוכרת למדע מסוגל לקלוט שדה חשמלי שמשדרים גלי המוח שלי, לפענח אותם, לזהות זכרונות מודחקים, פחדים, ליצור מזה הדמיה אודיו ויזואלית ולשדר אותה לחלל האוויר. האם זה הייתכן? מה לעזאזל קורה פה?

נכנסתי לרשת ואחרי חיפוש אובססיבי ומצאתי שרקמות של צמחים אכן משדרות אותות חשמליים חלשים.

נסעתי לאזור התעשייה וקניתי שתי אלקטרודות פשוטות, כבל ומתאם רשת פשוט.

נכנסתי הביתה בשעה לפני השקיעה. אור של זהב סגול מחוף הים של אשקלון הציף את החדר.

הכנתי קפה חזק ושתיתי כוסית וודקה. פיניתי את השולחן לגמרי חוץ מהעציץ ומאפרה.

בזהירות חיברתי אלקטרודה אחת לשורשים ואת השנייה לעלה. חיברתי אותן למתאם usb והכנסתי אותו למחשב.

בשניות הראשונות המסך היה שחור. שמתי על עצמי אוזניות והתיישבתי קרוב למסך. ואז פתאום הופיע רעש לבן. רעש אלקטרוני סטטי, אך זה היה כבר סוג של אות. ואז קול חד וצורם חתך את האוזניים, קרעתי מעצמי את האוזניות. אך זה מיד נפסק.

ואז לאט על המסך התחילו להופיע צלליות ממש לא ברורות, משהו לא מובחן וחסר צורה, אך זה היה חי, בתנועה איטית מתמדת. שוב שמתי על עצמי אוזניות. ואז זה התחיל. בליל של צלילים מוזרים, ראשתיים, לא אנושיים ולא מלאכותיים. זה נמשך עשר שניות. ואז על המסך מתוך הצלליות התחילו להצטייר דמויות עמומות. לאט לאט הדמויות והכתמים הצבעוניים התחילו לקבל צורה. עצרתי את נשמתי. על המסך הפיעה יד של תינוק שמלטפת שני כתמי אור. באוזניות הופיע רעש של מים זורמים וצחוק של תינוק. כתמי אור לאט לאט נמזגו לשתי צורות, לשני פרצופים, ואז זה הכה בי. מולי היו פנים של אבא אמא שלי, זה היה מצולם מנקודת מבטו של התינוק, שניהם רכנו מעל התינוק וחייכו. התינוק היה אני. הוצאתי את ה usb מהמחשב. הלכתי לשטוף את הפנים כי זלגו לי דמעות.

שתיתי עוד קפה עם וודקה והדלקתי סיגריה. שוב הכנסתי את המתאם למחשב. שוב עברו חמש עשרה שניות עם רעש לבן ואחריו בליל של צלילים מוזרים. ואז על המסך הופיעו פנים של אבא שלי, זה היה צילום מלמטה למעלה, תקריב עקום על פניו של אבא, הוא היה שיכור. צליל של אמא בוכה, רעש של צלחת מתנפצת. רעש לבן, מסך שחור.

בלילה לא יכולתי להירדם. פתחתי את כל החלונות ואור של ירח מלא הציף את החדר.

בבוקר מוקדם כבר הייתי אחרי מקלחת, קפה וחביתה עם חמש ביצים.

אור שמש הציף את החדר. חיברתי את הצמח הפעם לטלפון והכנסתי לאוזניים אוזניות אלחוטיות קטנות. השקתי את הצמח. ואז רצף של צלילים הציף אותי. זה היה בתדרים ובמרקם שאף פעם לא שמעתי, וספק אם אי פעם שמעה אוזן אנושית. מין צרימות דקיקות, אך נעימות, צליל של גרגור, לחישות לא אנושיות, פיקים עולים וירדים, רחש, שריקה, צלילים גבוהים מאוד וצלילים נמוכים, כמעט באס, התחלתי להרגיש שלצלילים יש צבעים, ולצבעים יש קולות. אך בכל הרצפים האלה הייתה סוג של הרמוניה, איכשהו זה הזכיר לי את שירת הלווייתנים, אך הפעם זו הייתה שירת העשבים, סימפוניה קוסמית.

מאותו יום חיי השתנו ללא הכר. מיותר לציין שמיד אחרי זה חיברתי את הצמח ל wi fi ולרשת. וכעבור שתי דקות הצמח פרץ לכל המחשבים בבניין, וצלילים של הרמוניה ירוקה התחילו להישמע מכל הדירות.

מאז אנחנו לא נפרדים. אנחנו יושבים ביחד במרפסת בזריחה ובשקיעה עם בקבוק בירה וסיגריה. הוא כל הזמן מנגן את המלודיות שלו. אנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים. הוא קולט באיזה מצב רוח אני נמצא לפני שאני מבין העצמי. חזרתי לעבוד על התסריט. בין לבין אני מוציא אותו לטיול על חוף הים בשקית קניות של רמי לוי.

לפני יומיים התקשרה ידידה מהפנימיה ואמרה שפרופיל חדש בפייסבוק הציע לה חברות. זאת הייתה נינה. אחרי אשפוז ארוך היא השתקמה. היא רצתה לברר האם מישהו יודע מה עם סשה?

שמעתי פעם שרבי נחמן אמר שבכל דבר, אפילו בחפץ דומם יש שכל. אני לא יודע האם יש שכל, אבל בטוח שכל דבר מדבר, שר, מנגן, רק חסר מישהו שיקשיב.