על נערת הירח, הצפרדע ונשמות עשוקות

זו התמונה האחרונה שנותרה של שני אנשים שהכרתי, שסיפור היעלמותם עדיין מהווה תעלומה שלא הצלחתי לפתור, אך ככל שעוברות השנים, אני מצליח להשלים עם זה, ובלילות הסתיו, כשהירח מתמלא אני נרגע קצת,

ועכשיו אולי יכול לספר את הסיפור:

    על נערת הירח, הצפרדע ונשמות עשוקות. 

רינה חנוכייב בגיל 16 נחתה בארץ במטוס מלא בנערים ונערות מקווקז בטיסה שאורגנה על ידי עליית הנוער של הסוכנות. גם אני הייתי באותו מטוס.

בנסיעה לילית הגענו לאחת הפנימיות של הסוכנות, אי שם בדרום הארץ, והתחילו חיים חדשים.

חמש שעות ביום של לימודי עברית, עוד כמה שעות של הכנה לאקדמיה כולל מתמטיקה, אנגלית, שחייה בבריכה חלומית כחולה באמצע המדבר, בערב קומזיץ עם צ'סבטים, סיפורי ציונות, טיולים בכל רחבי הארץ. אך בלילות, כשהמדריכים הישראלים הלכו לישון - התנהלו שם חיים אחרים, סוערים ומעוותים.

באופן כללי, אז באותן השנים הפרועות של גל העלייה הגדול, בסוכנות ובעליית הנוער לא ידעו מה מצפה להם, ולא היו מוכנים לקלוט נערים ונערות, שלראשונה מתנתקים ממשפחות ומגיעים למקום אחר בתכלית. 

המדריכים לא ידעו שבברית המועצות לא היה חינוך למיניות בריאה, לא היה נהוג טיפול פסיכולוגי בילדים עם הפרעות, שלשים ילד חנון שקיבל חינוך יהודי והיה מצטיין בפיזיקה ובשחמט באותו קרוואן עם נער שגדל לפי חוקי הרחוב זה אסון לאותו נער חנון שיפצע אותו להמשך חייו.

שנערות שמעולם לא התנסו בחיים מיניים אמתיים לא יודעות להגן על עצמן, שילדים חלשים יהפכו לסוג של עבדים עבור נערים חזקים, שיכריחו אותם להכין להם קפה, להחליף מצעים ולעשות ניקיון וגם ישלמו דמי פרוטקשן עד שחיות טרף ישאבו מהם את כל דמי סל הקליטה. 

הבדלי מנטליות בין הנערים עצמם היו גדולים מדי והמדריכים הישראלים, קיבוצניקים טובי לב, שהתמסרו לעבודה לא הבינו את המנטליות, את הפערים, לא ידעו מה ומי הם הולכים לפגוש ולשמש להם הורים.

במבט לאחור חייב להגיד שלמרות הכל עליית הנוער הצילה אותנו. זה היה מבצע הצלה, שהיו לו גם מחירים..

א.א ישן איתי באותו קרוואן. הוא הראשון שהתחיל לדבר עברית שוטפת, בלי לפתוח מילון ובלי לעשות שיעורי בית, זיהה והפנים במהירות מופלאה את המנטליות הישראלית והתחבב על הצוות הניהולי, ויחד עם זאת ידע לתמרן ולקבל סוג של כבוד גם מנערים עבריינים והצליח להיות בסדר עם כולם. 

הוא שידר פגיעות ואכזריות בו זמנית, מצד אחד היה שקט ומחויך, ומצד שני שידר שיהיה מוכן ללכת רחוק מאוד אם מישהו ינסה לפגוע בסטטוס החברתי. 

מצד אחד לא פגע בחלשים מצד שני גם החזקים תפסו ממנו מרחק. מבחוץ היה נראה שהוא מתמרן בין כולם עושה מניפולציה על ידי חישוב קר, אך אני שהתבוננתי בו מקרוב, הרגשתי שהוא פשוט מונע על ידי אינסטינקטים חייתיים חדים ביותר.

 המניפולציה שלו לא נובעת מערמומיות מודעת אלא על ידי רצון לשרוד ולהשתמש במעבר לארץ חדשה כדי להתנתק ולמחוק משהו בעברו ולברוא את עצמו מחדש, עם ביוגרפיה חלופית, מעמד חברתי חדש ועתיד מזהיר.

א.א נתן בי אמון חלקי ודיבר הרבה על רצון לבנות קריירה צבאית, בכל דרך לנסות להגיע ליחידה מובחרת ומשם להמשיך לגופי ביטחון. החולשה היחידה שזיהיתי אצלו היה חוסר ניסיון עם בנות, כאילו היה בו איזה פחד שמישהי תחשוף את הזיוף שלו או משהו כזה.

 ידעתי שהוא היה בתול, אך למרות האפשרויות הרבות וחיי הוללות מינית בלילות, במשך חודשים רבים הוא לא יצר קשר עם אף אחת, אך לא מתוך אדישות, אלא הוא בחן וחיכה למישהי מתאימה, מישהי עם חסך כלשהו, עם רגישות, שלא תהווה עבורו איום.

רינה חנוכייב גדלה כילדת בית במשפחה יהודית קווקזית קטנה וחמה. בפנימייה היא נחשבה לעוף מוזר, קראו לו נערת הירח, כי היו שמועות שבלילות הירח המלא היא מסתובבת בשבילי הכפר. היה לה חיוך מוזר, קצת פראי וביישני. רוב הזמן הפנוי מלימודים היא הסתגרה בקרוואן שלה, התלבשה (אולי בכוונה) ברשלנות ובבגדים לא אטרקטיביים וניסתה למשוך כמה שפחות תשומת לב  ואולי דווקא זה משך את תשומת ליבו של א.א.

ופעם אחת, כשהלכתי  בלילה בשביל עפר בין הקרוואנים, הבחנתי בחושך בשתי דמויות שמתגפפים צמודים אחד לשני ומנהלים סוג של ספק מאבק ספק משחק, כאשר קול של נערה לוחשת משהו בתשוקה ובהתחננות אך גם מנסה להתרחק מהגבר. 

כשהתקרבתי קצת זיהיתי את א.א ואת רינה.

לא יודע איך, אבל הוא הצליח להקסים אותה וסובב לה את הראש, כמו שאמרתי, היה לו אינסטינקטים חדים מאוד והוא ידע להתגבר על כל חומות ההגנה הלא חזקה שלה. 

כנראה שהיא התאהבה בריח של הגוף הצעיר והחזק שלו, בלחישות שלו, בשקט וביטחון שהקרין, בחיוך החידתי, רב משמעי. וגם רינה עם כל המוזרות שלה הייתה נערה סקרנית מאוד, עם תשוקה חבוייה וכמיהה לגלות את עצמה.

פעם אחת, בפסח, כשהכפר כמעט התרוקן, א.א. הצליח להשיג מפתח לאחד הקרוואנים שעמדו ריקים. הוא ביקש ממני לקחת מהמחסן סט מצעים נוסף ובאותו לילה הוא לא ישן בקרוואן שלנו.

יותר מאוחר הבנתי, באותו לילה רינה וא.א איבדו שניהם יחד את הבתולין. ידעו אחד את השנייה.

מאז הם הפכו לזוג אך בדרך קצת שונה מהרגיל. הם מעולם לא ישבו יחד לא בחדר האוכל, לא בטיולים, ובכלל לא החצינו את הקשר ביניהם.

למרות שזוגות אחרים בפנימייה תמיד הלכו מחובקים יחד בכל מקום ומצב. אך א.א ידע את רינה כמעט בכל לילה, באיזה פינה חשוכה, במועדון ריק, על הגדר של בריכה.

למען האמת הייתי בדילמה, מצד אחד הרגשתי שהוא מנצל את רינה כדי להתגבר על משהו פנימי ולקבע את מעמדו הגברי, קודם כל בעיני עצמו. מצד שני ידעתי שלמרות הכל א.א לעולם לא יתקרב למשהו או למישהו רק על סמך שיקול מניפולטיבי קר, היה בו משהו פנימי שזה הדבר היחיד שהוא היה נאמן לו וזה פסל כל קשר שאין בו איזה התרגשות אמיתית, הנאה, סדיסטית או אינטימיות אמתית וחמה? לא יודע. אולי גם הוא עצמו לא ידע. 

מה שכן, רינה השתנתה, היא נהייתה נשית יותר, מעורבת יותר חברתית, השאילה בגדים יפים מחברות והייתה הרגשה שמשהו בה נפתח והיא אוהבת את זה. שמחתי לראות את השינוי שחל בה ואת החיוך הפחות מבויש שלה.

אבל אז קרה משהו ששינה את הכל. לכפר הגיעה חובשת צעירה, קיבוצניקית זהובת שיער, יפה, משוחררת, עם שיניים לבנות כמו עדר העזים, עם רגליים שזופות וחלקות כמו משי, ילדת ארץ ישראל, חסרת חסכים, תסביכים ודאגות. ילדת שמש. נקרא לה אלמוג (שם בדוי).  

הופעתה של אלמוג השאירה רושם רב על הגברים בכפר, גם על המדריכים הישראלים וגם על הצעירים עולים כמונו. כשהיא הייתה מהלכת בשביל המרכזי כל סוגי הגברים מיהרו לתת לה כיף ואחרי זה היו מביטים מאחור בעקבותיה אחרי ההליכה הקלה והקופצנית שלה כמו איילה שלוחה, עם מבט של זאבים מלאי תסכול כי למרות שרעבים לטרף אך יודעים שלא יצליחו להשיג אותה.

באופן מוזר היא דחתה את כל הצעות החיזור גם מהמדריכים הישראלים, קיבוצניקים כמוה, בוגרי סיירות למיניהן. היא התגלתה כבחורה משקיענית ורצינית שהתמסרה כולה לעבודה והייתה חדורת תשוקה להצליח והגדילה ראש גם ביחס לנערים עולים. היחיד כמעט שנותר אדיש כלפיה היה א.א.

אך משום מה ואולי דווקא בגלל זה, אלמוג בחרה בו כשהיה צריך להכשיר ע. חובש חלופי. במשך כמה ימים הם הסתגרו במרפאה והיא העבירה לו קורס חובשים מקוצר. אך כנראה קרה שם משהו נוסף ביניהם. וכשהם יצאו, תוך זמן קצר רוב הכפר הבין בתדהמה שא.א ואלמוג הפכו לזוג.

הפער בכמעט כל פרמטר ביניהם היה כה עמוק שהגברים הצברים התקשו להבין את הבחירה שלה. וגם אני הייתי המום מהשינוי שחל בא.א - הוא נכבש, התבגר, מצד אחד, ומצד שני נראה כמו ילד שפעם ראשונה הרגיש אושר וסיפוק עמוק.

 פעם אחת, בלילה כשלא הצלחתי להירדם, וראיתי שגם הוא שוכב ער בחושך, שאלתי אותו אז מה הולך עם אלמוג? למרות שידעתי שהוא לא אוהב להרחיב על קשריו עם נשים. ואז הוא אמר משפט שמסוגו אף פעם לא שמעתי ממנו, הוא אמר: “סשה, טעמתי את טעמה של ארץ ישראל, אומרים שזה ארץ חלב ודבש אבל זה יותר מזה.. נגעתי בערוות הארץ, ידעתי את הארץ”. שאלתי אותו ומה עם רינה? היה חשוך ולא ידעתי או שהוא נרדם או שהוא שכב ער ולא שמע או אולי לא רצה לשמוע.

בפרפרזה במבט לאחור אפשר להגיד שכמו שליעקב היו שתי נשים, אחיות, רחל ולאה, רחל ילדת השמש ולאה ילדת הירח, רחל אהובה ולאה שנואה, או כמו שדורשים מקובלים, רחל זה העולם הגלוי, ולאה זה העולם הנסתר, והנסתר הוא לא שנוא ממש אבל אהוב פחות.

אבל במציאות הלא מדרשית, א.א הפסיק לראות את נוכחותה של רינה, לא היה לה כבר מקום בלבו, הוא התעלם ממנה באכזריות.

בהתחלה רינה לא ידעה איך להתייחס לכל מה שקרה, היא הייתה הלומה, ועוד ניסתה להופיע בשדה הראיה של א.א , להזכיר לו ברמזים עדינים על קיומה, אבל הכל היה לשווה. הוא לא ראה אותה בכלל.

עם הזמן ראיתי שרינה כמעט לא מגיעה לחדר אוכל וחברות שלה לוקחות בשבילה מנות יבשות, וגם כשהיא הייתה כן מופיעה, הלב כאב לראות את השינויים שחלו בה, היא השמינה, הזניחה את עצמה, אפילו על פניה יצאו פצעים אדומים שהיו כנראה בעקבות זעזוע ועלבון נפשי עמוק וקשה.

ובינתיים א.א חי חיים חדשים ומאושרים עם אלמוג והאמת אפילו קצת קינאתי בו, זה נראה כסיפור של עלייה וקליטה מוצלח ביותר עם עתיד מזהיר.

אך יום אחד נודע לי שרינה התקבלה לאוניברסיטה והחליטה לעזוב את כפר, ככה ביום אחד, בלי התראה, בלי פרידה. הוא פשוט נעלמה.

כשחזרתי לקרוואן שלי הבחנתי בפתק נייר מקופל מונח על המיטה של א.א. והבנתי שזה מרינה ופתחתי אותו, היה כתוב בו:

 " נישקתי נסיך והוא הפך לצפרדע. איזה צער."

ומפה אשתדל לקצר כמה שאפשר.

תקופת הלימודים שלנו בכפר הנוער הסתיימה וכולנו התפזרנו, מי לאקדמיה, מי לצבא, מי סתם לגטו רוסי בשיכונים של בת ים או אשדוד.

פגשתי שוב את א.א בבית החייל שבו גרנו כחיילים בודדים, הוא שירת בגדוד 101 של צנחנים ואני שין גימל בגולני. היינו נפגשים לעיתים רחוקות בסופי שבוע, אך אז הבנתי שמשהו בפרק זמן שלא ראיתי אותו קרה. אלמוג עזבה אותו, לא יודע למה, או שהוא הצליח לפגוע גם בה איכשהו, או שהיא גילתה את א.א האמתי, בקיצר הם נפרדו. אך זאת הייתה רק תחילת ההתרסקות שלו, משהו קרה לו גם בצבא, או שהוא לא עמד בלחץ ,או בציפיות של עצמו, לא יודע, אך הוא נזרק מהצנחנים ובהמשך מהצבא בכלל.

אולי רק אני, שידעתי כמה ההצלחה הצבאית חשובה לו, אולי הבנתי את גודל החורבן וההרס שזה יעשה לו. כל הפסאדה שהוא בנה בעמל רב, כל הבניינים, כל קו הרקיע שלו קרס ונעלם.

בהמשך הוא הסתבך עם עבריינים, חיילים בודדים כמוהו שנזרקו לרחוב ועשה כנראה הרבה שטויות וגם מעשים קשים יותר.

אני ברוך ה' סיימתי את הצבא, אך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ציון הפסיכומטרי שלי היה קצת נמוך, אך זה הספיק כדי להתקבל לחוג מחשבת ישראל, ופשוט זרמתי עם מה שיש.

 בהמשך קרה לי משהו שנקרא "חזרה בתשובה" , נהייתי קצת דוס, אך סיימתי את האוניברסיטה והתחלתי לעבוד כמורה.

ופעם אחת כשיצאתי מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית, מישהו התנפל עלי מאחור והתחיל לחבק אותי בחוזקה, תוך צהלות שמחה. הסתובבתי ובבחור עם כיפה סרוגה גדולה עם זקן וציציות להפתעתי הגדולה זיהיתי את לא האחר מאשר א.א.

הזמנתי אותו לביתי ואחרי המרק שהכינה לנו אשתי, ישבתי איתו על קפה והקשבתי לדיבורו שהיה קצת מבולבל, עם איפוריה מוגזמת מדי, הוא קפץ מנושא לנושא, אך כל השיחה סבה על האור הגדול שהוא גילה בתורה הקדושה.

 הוא היה בהיי, או מה שנקרא "באורות". התבוננתי בו, עדיין מתקשה לעכל את השינוי שחל  בא.א. הוא הרבה להשתמש במושגים קבליים בלי באמת להבין את משמעותם, לא היה לו רב קבוע, הוא עבר מישיבה לישיבה, התפרנס מגמ''ח ככל שעבר הזמן הדאגה שלי הלכה וגברה, והרגשתי שהוא בכיוון מסוכן, כמו שאומרים יש כאלה שהתורה בשבילם היא סם חיים ויש  כאלה עבורם היא הופכת לסם המוות.

הוא נשאר לישון אצלי, בבוקר התפללנו יחד שחרית והוא הלך ואמר שייצור קשר בקרוב. וכך הוא שוב נעלם מחיי.

עד שכעבור כמה שנים קיבלתי שיחת טלפון מביה''ח לבריאות הנפש "כפר שאול" בירושלים, עובדת סוציאלית שאלה האם אני מכיר את א.א. והוא מסר את הפרטים שלי והם צריכים שאבוא לשמש לו סוג של חסות או אפוטרופוס כי הוא עומד להשתחרר אחרי שנתיים של אשפוז.

עם לב כבד נסעתי לבית חולים. אחרי השיחה עם העובדת הסוציאלית הלכתי לפגוש את א.א. וזה היה קשה.. היה לי קשה לזהות בו את א.א. הנער המבטיח הצעיר שהכרתי וגם לא חוזר בתשובה "באורות" - הוא היה שמן מאוד, קירח, עם שיניים חסרות ועם תנועות גוף קשיחות ואיטיות ודיבור איטי לא ממוקד.

יחד עם עובדת הסוציאלית מצאנו לו מקום ההוסטל לפגועי נפש בירושלים. אך בחודשים הראשונים הוא פשוט שכב על מזרן על הרצפה כמעט בלי לקום כשהכרית שלו רטובה מדמעות.

  אך ברוך ה' , מערך השיקום בירושלים עובד היטב, והכרתי אנשים מצוינים שטיפלו בא.א. ועם הזמן הוא התחיל להשתקם. הוא התחיל לעבוד כשוטף כלים בבית קפה שמעסיק נפגעי נפש, הוריד הרבה משקל, קם כל בוקר, והגוף שלו כבר התרגל לתרופות אנטי פסיכוטית קשות, התחיל קצת לחזור לחיים. אחרי כמה זמן של שיפור איטי אך מתמיד הוא עזב את ההוסטל ושכר דירת חדר בשיכון של אתיופים בשכונת תלפיות.

למרות שהסיר מעצמו כל הסממנים הדתיים, הוא המשיך לשמור שבת וכשרות ואפילו בסתר המשיך ללמוד תורה. כששאלתי אותו האם הוא לומד ואיזה חלק הוא לומד, הוא התחמק ולא רצה לדבר על זה, אבל הוא הבין למה אני שואל ואמר לי אל תדאג, זה אחרת, לא כמו שהיה פעם.

א.א התמיד בעבודה, חי חיים צנועים ופשוטים והלב שלי נרגע. 

הכל הלך על מי מנוחות וחשבתי שכבר לא יהיו תפניות והכל יזרום בשגרה ברוכה, אך טעיתי.

הכל התחיל מזה שא.א. פתח חשבון פייסבוק, הוא הציע לי חברות ובהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות.

ערב אחד הוא התקשר, אלי בקול מוזר שאל האם אני חושב שהוא מפלצת. לא ידעתי איך להגיב לו, אמרתי שלא יחשוב מחשבות רעות ושבקרוב אקפוץ לבקר אותו ונדבר על כך.

אך שני דברים הציקו לי אחרי השיחה הזו: א. הקול והטון שלו נשמע ממש עירני חד ונחוש. הוא פשוט נשמע  א.א. כמו מלפני הרבה שנים כשהיה מיועד לקצונה, ולא כמו א.א. שכל יום  נוטל חמישה סוגי תרופות נפשיות. ב. נכנסתי לדף הפייסבוק שלו וברשימת חברים היו רק דמויות מהעבר הרחוק, אותם נערים ונערות מהפנימייה ומהצבא. כשחיברתי את כל זה לשאלה שלו על המפלצת, פתאום הבנתי שהוא חוזר לעבר שלו, מנסה לראות מה נהיה עם האנשים שהכיר, מנסה לסגור חשבון עם עצמו ואולי למצוא קורבנות של אותה מפלצת שהוא חושב שהיה.

כבר למחרת באתי אליו הביתה ושאלתי אותו ישירות האם זה נכון מה שאני חושב. הוא לא ענה לי, אך נכנס במחשב לפייסבוק והראה לי תמונה של בחורה יפה מאוד, על חוף הים באוסטרליה, מחבקת שני ילדים חמודים ומחובקת מאחור על ידי גבר יפה, כולם מחייכים ונראים מאושרים. לקח לי כמה רגעים לזהות באישה היפה את אלמוג, החובשת הקיבוצניקית, ילדת השמש מכפר הנוער. א.א. הביט בי ואמר : אתה רואה, לפחות היא מאושרת, אני מתגעגע, אבל לפחות לא הרסתי אותה, אז גם אני קצת מאושר מזה. מבין?

חשבתי שבזה זה יגמר, אך לרוע המזל קרה דבר לא כל כך טוב. בדיעבד הבנתי שהוא פנה לכל הנערות מהפנימייה שהפכו כבר לנשים, ושאל אותן האם הן יודעות מה קרה לרינה, רינה חנוכייב, איפה היא?

רק אחת מהן חזרה אליו וכתבה כך: הי, לא יודעת, לא שמעתי מרינה מאז, אבל כן יש שמועה שהיא מאושפזת שנים ארוכות בבית חולים לבריאות הנפש בחיפה.

כן, אתם מנחשים נכון. היו לזה השלכות וזה התחיל תגובת שרשרת ורצף אירועים שלא ברור לי עד היום.

אחרי השמועה שהוא קיבל על רינה א.א לא הגיע לעבודה. הוא נסע בלילה ברכבת לחיפה, הגיע לבית חולים וניסה כמעט בכוח להיכנס למחלקת נשים. אחרי זה הוא סיפר לי שתוך כדי הנסיעה ברכבת הוא הגיע לרוגע ולשלווה בלתי מוסברת, הוא חשב שהוא מצא את מי שהוא דרס, פגע וכמתברר גם הפך אותה לנכה נפשית, וכעת,  כשהוא מצא אותה, הוא יקדיש את שארית חייו לטיפול בה. החיים נראו עכשיו בהירים וברורים, כמו שאומרים - אין שמחה כהתרת הספקות. הוא ידע מה זה אומר אשפוז ארוך שנים והכין את עצמו למראה קשה ביותר, ואף קיווה שזה יכאב לו כמה שיותר.

אך שם, בבית חולים קרה משהו שהוא לא ציפה לו, אחרי שכמעט הזמינו לו משטרה, הם בסוף ריחמו עליו והסכימו לומר לו שאין מטופלת שעונה לשם רינה חנוכייב, וגם מעולם לא הייתה כזאת.

לאחר הלם ראשוני, בימים הבאים א.א ביקר בכל מחלקות הנשים הפסיכיאטרית באזור הצפון - אך בשום מקום לא היה זכר לרינה.

יותר מזה, בכל הרשתות, בכל ספרי טלפונים, בכל מאגרי נתונים לא היה שום בדל מידע על רינה. היו כמה רינות עם אותו שם משפחה אבל הן לא היו רינה ההיא.

 האובססיה שלו למצוא אותה רק הלכה וגברה. הוא שלח מאות הודעות לקבוצות ווטסאפ, קבוצות פייסבוק של עולים של שנות התשעים, עשה כל בירור אפשרי, אך הכל היה לשווה. אני 

חייב לציין שיחד עם זה שהוא פעל באובססיביות מופרזת , אבל איכשהו זה החזיר לו כוחות נפשיים, חזרה לו החיות, ולהפתעתי הוא אף גילה כישורים בלשיים לא רעים כלל, הוא למד לסרוק מאגרים, להצליב מקורות מידע שונים לנתר ידיעות ולחבר חלקי מידע.

אבל, מעבר לכל הזה, מה שהדאיג אותי יותר מכל זאת העובדה הברורה שהוא צודק, רינה נעלמה כלא הייתה, וזה גרם גם לי לחשוד שמשהו בסיפור הזה לא מובן ואף יותר מזה.

ואז, מישהו שהכיר את החיפוש הנואש של א.א. אחרי רינה, סיפר לו שהוא שמע מחבר אחר שלו, שעובד בבית דפוס ישן בגבעת שאול, שמועה על כך שאחרי שבית הדפוס נסגר, בשעות הלילה, מתאספים שם חבורה של מקובלים שעושים תיקון חצות, מייחדים וייחודים ודורשים בחכמת הנסתר. אך בכל החבורה הזו ישנה אישה אחת בלבד, היא מדברת מעט, אך כשהיא כן מדברת כל הגברים משתתקים ומקשיבים לה בכובד ראש ורוכשים לה כבוד מיוחד, יש לה מבטא קצת לא ברור, וקוראים לה נינה או רינה, משהו כזה.

וואו, לזה גם אני לא ציפיתי וגם אני נדבקתי באובססיה למצוא אותה. האם מדובר ברינה שאנחנו מחפשים? אתם חושבים שיש בגבעת שאול בית דפוס שלא ביקרנו בו, ביום ובלילה, ולא הגענו לבחור ההוא? אך כל זה הוביל לכלום ולשום דבר. אין חבורה כזאת, אולי הייתה, אבל כבר לא, היא עברה למקום אחר, כן הייתה אישה, אך לא יודעים רינה, נינה, או ריטה, לא יודעים איך היא נראית ומאיפה היא. כלום. חזרנו לנקודת האפס.

עבר זמן וא.א ( וגם אני למען האמת) התחלנו להשלים עם ההיעלמות של רינה ולהירגע, עד שהגיעה שיחת טלפון מחבר קווקזי שגם היה איתנו תקופה מסוימת בפנימייה והכיר את רינה וידע שא.א מחפש אותה. 

הוא סיפר שהוא עובד במטבח של בית קפה- מסעדה, בקריית הממשלה בירושלים. הלקוחות העיקריים של המסעדה הם עובדי משרדי הממשלה שפוקדים אותה בהפסקת הצהריים ובסיום יום העבודה. 

כל עובד במסעדה עבר תחקיר של סיווג בטחוני , לכן הבחור חושב שבאים לשם גם אנשי מודיעין מסווגים למיניהם. אך יש חבורה קבועה, שבאה למסעדה לעיתים נדירות ויושבת על הבר. לפי המראה של הגברים הם כולם קצינים לשעבר, אך לבושים באזרחי, לכן הבחור חושב שהם ספציפית כמעט בטוח עובדים במוסד או ארגון דומה כלשהו. אך מה שחשוב הוא, שבכל החבורה הזאת יש אישה אחת, שחיצונית מאוד מזכירה את רינה, אם מוסיפים לה עשרים שנה, אך בהתנהגות שלה היא ההפך מרינה הנערה מהפנימייה - היא אסרטיבית מאוד, צוחקת בכל רם, כל הגברים בחבורה רוכשים לה כבוד ויש בה משהו שטני ואף מרושע ואכזרי. ואלמלא זה, הוא די בטוח שחיצונית זאת רינה. עוד הוא הוסיף, שהחבורה הזאת כבר לא הגיעה בערך כחודש, כלומר הם אמורים שוב להגיע למסעדה די בקרוב.

ניסיתי למנוע מא.א. לנסוע תכף ומיד למסעדה הזאת, וסיכמנו שנחכה בסבלנות, ונבקש מהבחור שכשהם יגיעו בפעם הקרובה, הוא ינסה לצלם בסתר את האישה הזו בטלפון הנייד.

עברו שבועיים, הבחור לא חזר אלינו, אך כשניסינו להשיג אותו שמענו הודעה שהטלפון מנותק. א.א. נסע למסעדה הזאת ודרש לפגוש את החבר שעובד במטבח, אך המנהל אמר לו שאין עובד כזה ומעולם לא היה. סוף פסוק. אך לפני שא.א. מאוכזב ומבולבל יצא מהמסעדה המנהל ביקש את מספר הטלפון שלו למקרה שישמע משהו בעניין,  וא.א. נתן לו את המספר. מה שהתברר כטעות, או אולי לא.

אחרי כמה זמן א.א. ביקש שאבוא לשיחה אישית, לא בטלפון. כשהגעתי הוא פרס בפני כמה הוכחות שהתחילו לעקוב אחריו. כך  למשל, הסוללה של הנייד החדש שלו התחילה לאחרונה להתחמם ולהיגמר מהר מאוד, מה שאומר שקיימת בטלפון אפליקציה נסתרת שאוכלת המון אנרגיה וגומרת את הסוללה. עוד סיפר, שלפעמים בשיחות בטלפון הוא שומע את הקול של עצמו פעמיים, עם הד, מה שאומר שמצוטטים לו ועוד כל מיני סימנים שלא ידעתי איך להתייחס אליהם. 

אבל הכי חשוב שהוא סיפר היה  שיום אחד הוא קיבל שיחת וידאו ממספר מחוץ לארץ. הוא ענה לשיחה והדליק את המצלמה, אך בצד השני אף אחד לא ענה, מצלמה של הנייד בצד השני הייתה מכוונת למשהו שנראה כמו וילון, וגם לא היה שקט מוחלט, היו נשימות שקטות ונוכחות בצד השני, מישהו הביט בו, אך נשאר בלתי נראה. השיחה או מה שזה לא היה,  נמשכה 20 שניות. וא.א. בטוח שמישהו רצה לראות אותו, רצה להבין במי מדובר, מי מחפש את רינה בעקביות כזו, מישהו רצה לוודא שהוא זה הוא. וא.א. בטוח שזאת הייתה רינה עצמה, שרצתה לראות האם זה הוא, וש 20 שניות של שקט הספיקו לה כדי להבין מה קרה לא.א. מה הוא עבר, למה הוא הפך, והיא קיבלה והבינה את מה שרצתה להבין.

לאחר כמה זמן א.א. שלח לי בוואטסאפ קישור לידיעה קטנה וזניחה באיזה אתר חדשות בעולם המשפט. הוא לא הוסיף הסבר לקישור ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אך בכל זאת נכנסתי וראיתי את הידיעה. זה היה עדכון קצר ויבש על שימוע שנערך בבית המשפט המחוזי בירושלים בדלתיים סגורות לקצינת מודיעין שחרגה מסמכותה והפעילה מניפולציה קשה פיזית ונפשית על החשוד, בעוצמה שחרגה בהרבה אף באמות מידה של הארגון ופגעה קשות בנחקר.  השופטים התחשבו בהיותה קצינה מבריקה עם הישגים מבצעיים רבים ובמסגרת הסדר טיעון הצדדים הסכימו שהקצינה תושהה לתקופה ממושכת מעבודה מבצעית, תבצע עבודות שירות בקהילה ותעבור 12 מפגשים בסדנת זעם" .  קראתי את הידיעה פעמיים עד שפתאום שמתי לב לראשי תיבות של שמה של הקצינה - ר.ח.

מפה אקצר עוד יותר. כי מה שקרה קיבל צורה בלתי ניתנת להסבר רציונלי.

באחד מן הימים, לתיבת הדואר של א.א. נחתה מעטפה ובה טקסט כדלהלן - (מאוחר יותר הבנתי שזה נלקח מספר הזוהר, מחלק שנקרא "סבא דמשפטים"), כמובן זה היה ללא שם השולח, וללא שום סימן מזהה, רק הטקסט הזה:

"..אמר אותו סבא: "חברים, לא בעבור זה בלבד פתחתי בדבר, שהרי סבא כמוני לא בדבר אחד הוא מקשקש ומכריז .

כמה נבוכים בני העולם בדעתם, ואינם רואים את דרך האמת בתורה. והתורה קוראת אליהם בכל יום באהבה, והם אינם רוצים להחזיר ראשם.

ואף על פי שאמרתי שהתורה מוציאה דבר מנרתיקה, ונראית מעט ומיד נחבאת – כך הוא ודאי. ובזמן שנגלית מתוך נרתיקה ונסתרת מיד, אינה עושה זאת אלא לאותם היודעים בה ומכירים אותה.

משל למה הדבר דומה?

לאהובה, שהיא יפת-מראה ויפת-תואר, והיא נסתרת בסתר היכלה. ולה אוהב יחיד, שאין בני-אדם מכירים בו, אלא נסתר הוא.

אוהב זה, מתוך אהבה שהוא אוהבהּ, עובר על שער ביתה תמיד ונושא עיניו לכל עבר.

היא יודעת שאוהבהּ סובב שער ביתה תמיד. מה היא עושה?

פותחת היא פתח קטן באותו היכל נסתר שהיא שם, ומגלה פניה לאוהבה ומיד חוזרת ונעלמת.

כל אלו שהיו ליד אוהבה לא ראו ולא התבוננו, אלא אוהבה בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יצאו אליה.

והוא ידע, שמתוך אהבה שאוהבת אותו נגלתה לו רגע אחד, לעורר בו אהבה.

כך הוא דבר התורה: אין היא נגלית אלא לאוהבה.

 יודעת התורה שאותו חכם-לב סובב על שער ביתה כל היום.

מה עושָׂה? מגלה פניה אליו מתוך ההיכל ורומזת לו רמז, ומיד חוזרת למקומה ונסתרת.

כל אלו ששם אינם יודעים ואינם מתבוננים – אלא הוא לבדו, וקרביו ולבו ונפשו יוצאים אליה.

ועל-כן התורה נגלית ונכסית ונוהגת באהבה לגבי אוהבה, לעורר בו אהבה.

בוא וראה, דרך התורה כך הוא:

בראשונה, כשמתחילה להתגלות לאדם, רומזת היא לו ברמז. אם הבין – טוב, ואם לא הבין – שולחת אליו וקוראת לו 'פתי'. ואומרת התורה לזה ששולחת אליו: אִמרו לאותו פתי שיִקרב הנה ואשיח עמו. זהו שכתוב: 'מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב' וגו' (משלי ט ד).

קרב אליה – מתחילה לדבר עמו מבעד לפרוכת שפרסה לו, דברים לפי דרכו, עד שיתבונן מעט-מעט, וזו היא דְרשה.

לאחר מכן משׂיחה עמו מבעד לצעיף דק דברי חידה, וזו היא הגדה.

לאחר שהוא רגיל אצלה, נגלית אליו פנים בפנים ומדברת עמו כל סודותיה הסתומים וכל הדרכים הסתומים שהיו צפונים בלבה מימים קדמונים.

אז הוא אדם שלם, בעל תורה ודאי, אדון הבית. שהרי כל סודותיה גילתה לו, ולא הרחיקה ולא כיסתה ממנו כלום.

אומרת לו: 'ראית דְבר הרמז שרמזתי לך בראשונה? כך וכך סודות היו! כך וכך הוא!'

אז רואה הוא שעל אותם דברים אין להוסיף ואין לגרוע מהם. ואז פשט הפסוק כמו שהוא, אין להוסיף ואין לגרוע אפילו אות אחת.

ועל-כן צריכים בני אדם להיזהר ולרדוף אחר התורה, להיות אוהביה, כמו שנאמר."

...שתק הסבא רגע אחד, והחברים היו תוהים ולא היו יודעים אם יום הוא או לילה; אם היו שם, אם לא היו..."

.......

זהו, זה היה תוכן המכתב שלא הבנתי על מה מדובר בו, מי השולח ולמה זה הגיע לא.א.

אבל הרגשתי שא.א. הבין את הכל. והוא נרגע והשתתק. וגם לי לא היה מה להגיד כל כך.

א.א. חזר לעבוד כשוטף כלים ואני חזרתי לשגרתי שלי והקשר ביננו הלך ונחלש.

עד שיום אחד התקשר אלי עובד סוציאלי שטיפל בא.א, הוא אמר שהוא כבר שבועיים לא הגיע לעבודה ולא עונה לטלפון וגם לא התייצב לביקור חודשי אצל הפסיכיאטר.

למחרת אני והעובד הסוציאלי נפגשנו בכניסה לבניין של א.א. ועם תחושות כבדות דפקנו בדלת הדירה שלו. מעבר לדלת נשמעו רעשים לא ברורים אך אף אחד לא פתח. הלב שלי היה כבד עם ציפייה לגרוע מכל. עובד סוציאלי התחיל לנהל שיחה עם המנהל שלו, עם הפסיכיאטר המחוזי ועם המשטרה בניסיון לקבל צו לפרוץ את הדלת.  אך אני כבר לא כל כך שלטתי בעצמי, בעטתי פעמיים בכל הכוח בדלת העץ ובפעם השנייה היא נפתחה לרווחה.

נכנסתי במהירות לחדר, אך הוא היה ריק, לגמרי, כלומר כל הדברים והחפצים היו במקום אך שום זכר לא.א. מה שמוזר, הטלוויזיה הייתה דלוקה ופועלת, גם המאוורר פעל והסתובב מצד לצד, על שולחן הקפה שהתכסה באבק עמדה כוס קפה שלא גמרו אותה לשתות ולידה עוגייה שנגסו בה ביס קטן. אלמלא האבק שכיסה את כל המשטחים היה אפשר לחשוב שבעל הדירה הרגע יצא ואוטוטו אמור לחזור. אך הדבר המוזר ביותר היה שידעתי שא.א. לובש רק שני זוגות מכנסיים מסוג דגמח ושתי חולצות קבועות - וכל אלה היו תלויים בארון! כאילו מה?  הוא נעלם ערום??  מישהו תלש אותו מתוך בגדיו והעלים אותו דרך החלון?! יותר מזה, הטלפון, הארנק ותעודת הזהות שלו גם היו בחדר...

זה עבר לטיפול של המשטרה, א.א. הוכרז כנעדר בסיכון באופן רשמי. אך מיותר לציין שבסופו של דבר לא נמצא כל קצה חוט שמסביר איך ולאן הוא נעלם.

בשלב מסוים מאמצי החיפוש נפסקו. וגם אני הרמתי ידיים כי הרגשתי שיש פה עסק עם כוחות וגורמים שהם לא בשליטתי

חזרתי להתעסק בענייני משפחה ועבודה, ורק בלילות שהירח היה מלא התחלתי לסבול מנדודי שינה והייתי גונב בסתר סיגריה או שתיים בחושך ליד החלון הפתוח לאוויר המואר באור הלבנה. 

ואז, בדואר הגיעה גלויה  עם התמונה שאתם רואים עם רינה הנערה המוזרה הביישנית שנעלמה והצפרדע, ועליה היה מודפס כך: "סשה יקר, מאחלים לך כל טוב בסייעתא דשמיא, אל תמשיך לחפש ואל תטריד את עצמך

 אוהבים!"

על החתום - נ.ע.

לא יודע מה להגיד לכם וגם בעצם אין מה להגיד.

בהמשך, מתוך סקרנות חיפשתי מה הפירוש לראשי תיבות נ.ע. ומה שמצאתי זה קטע בספר הזוהר שמתאר סוג מיוחד של נשמות שנקראות - נשמות עשוקות. מה זה אומר ולמה הן עשוקות - תגלו בעצמכם אם בא לכם. כי לי נמאס מהסיפור הזה, ובא לי לשכוח אותו ואת התמונה של רינה עם הצפרדע ניילנתי, שמתי במעטפה והחבאתי עמוק בתוך הארון.

נ.ב.

כעבור זמן התגרשתי מאשתי. וחיפשתי לשכור דירת חדר זולה. כמובן שהדירה שהייתה פנוייה במיידי ומתאימה, הייתה אותה דירת חדר של א.א. ואני גר בה עכשיו כשאני כותב שורות אלה. 

אני השתנתי מאוד. ככל שעובר הזמן אני מזכיר יותר ויותר את א.א. המסכן וחסר השקט. והכי מפחיד אותי השקט, כל שעות היום מכשיר רדיו והנגנים למיניהם דלוקים אצלי באופן קבוע. אני לא יכול להתמודד עם השקט, כי אז אני מתחיל לשמוע קולות מהעבר, דמויות שונות באות לבקר אותי, אני שומע לחישות של נשמות עשוקות. לכן אין שקט בדירה והכל דלוק.

אבל כשנכנסת שבת קודש, אני מכבה את הרדיו ואת הנייד ומשתרר השקט. אני אוכל קצת לבד, ואז נשכב ומנסה לקרוא עיתון. שעוני שבת מדליקים ומכבים את הפלטה, את דוד המים, אורות נדלקים ונכבים בדיוק לפי השעון. הדירה מתפקדת ומתנהלת לבד, בלעדי. אבל לי קשה, אז אני עושה קוקטייל מכדורי שינה וכדורי הרגעה וצולל לתוך חלימה ארוכה ומוזרה.

גם כשאני יוצא לעיר בכל מקום אני מתחיל לראות נשמות, בחלון הראווה של סופר פארם בקניון, באוטובוס, בבית קפה -  אני רואה המוני נשמות של יהודים, זקנים וילדים, גרי צדק ונשמות עשוקות מביטות עלי ולוחשות משהו. וקשה לי עם זה, לכן אני ממעט לצאת החוצה.

בקרוב אני מתכנן לקנות קרוואן קטן בהתנחלות קטנה ומבודדת ולעבור לשם. לגדל כלב רועה קווקזי ענק, אכזרי, שקט ונאמן. בחורף אשים מגפיים ארוכות, אכניס אקדח לנרתיק החגורה ואצא עם הכלב להתהלך בשבילים עתיקים של הרי יהודה, בין גבעות עולם, שבהם התהלכו האבות, אברהם יצחק ויעקב. ואולי אעצור ואשב תחת עץ עתיק ואשאל בשקט -

- אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת  - האם ככה מתגשמים דברי הנביאים על התחייה ועל הגאולה ועל קיבוץ הגלויות? ככה? דרך מיליוני סיפורים של נשמות עשוקות שמתקבצות אל ארץ הקודש? איך אתה מסוגל לסבול  ולשאת את כל הנשמות, את כל הסיפורים? את כל הסודות, כל החלומות הגנוזים, כל הזעקות וכל הלחישות? הרי גם אתה התחייבת לשמור את קדושת היום השביעי וכיוונת את כל הבריאה לשעון שבת קוסמי, שמזניק את הלבנה ומשקיע את החמה והכל מתנהל ומתפקד כמו בדירת החדר שלי בשבת, אבל אתה לא מרגיש בודד? מתי אתה תתאחד עם אהובתך?

ואני יודע שאקבל תשובה, רק לא אוכל לספר לכם, כי זה סוד, בינתיים.

ואז, אמתח את עצמותיי ואשכב קצת על ארץ חמדה, כשהכלב שוכב ושומר לרגלי,  אוציא את האקדח ואכניס כדור לקנה, למקרה שהמתנקש כבר יצא מפתח ביתו, אז אניח את ראשי על אדמת האבות, ואעצום עיניים. רק לכמה רגעים.

המשך יבוא ב’’ה.