תהו

עד רגע זה אני לא בטוח האם בכלל כדאי או מותר לדבר על זה, אך בעקבות השתלשלות החריגה של אירועים האחרונים, לא נותרה לי ברירה, אלא לגייס את שרידי האומץ הנותר, ולנסות לקרוא לדברים בשמם, לפחות כדי לא לאבד את הכבוד העצמי כבן אנוש, כי כבר השלמתי שחיי הפיזיים שלי נכון לכרגע לא שווים כלום, וגם לא באמת חשובים.

הכל התחיל בתחילת דרכי בקולנוע, ובהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות יתרה. עם הזמן זיהיתי אצלי דפוס עיקש ומציק, המתאפיין בכך שכל פעם שהייתי על סף פריצת דרך בכתיבת תסריט, כל פעם שהרגשתי ניצוץ חריג, כל פעם שהופיע אצלי רעיון חדש לגמרי בחריגותו, משהו שעלול לזעזע את דרכי בניית הסיפור, ולהפוך לגמרי את השפה הקולנועית - אז פתאום היו מתרחשים אירועים כביכול שוליים ולא קשורים, אבל בעקיפין הם היו מעכבים אותי או לגמרי עוצרים את מהלך החשוב שעמדתי לעשות.

או שהייתי חוטף דלקת דרכי העיכול מוזרה ולא קשורה, שהייתה משביתה אותי, או המחשב היה נדבק בווירוס מעצבן ועיקש, או מקבל קנס לא צפוי ומסתבך בסבך הבירוקרטיה, או אפילו פתאום לחבר קרוב הייתה נפטרת אימא, והייתי כולי מתגייס לשבוע שלם לעזור, ושוכח לגמרי שלפני רגע הייתי על סף פריצת דרך וכבר לא הייתי מסוגל לחזור לזה.

כשהייתי צעיר ייחסתי את זה לסוג של מנגנון הרס עצמי שקיים בתוכי, לא העליתי על דעתי שיש איזה יד זדונית שמכוונת את כל האירועים רק כדי שסשה לא יגלה את מה שהוא עומד לגלות על העולם, לא ולא, תמיד האשמתי את עצמי.

כעבור כמה שנים הייתי עמוק במחקר של תחום חדש שדי יצרתי, ושקעתי בו כל כולי, עד כלות, 24/7 - הקשר החריג בין ענף מדעי של בלשנות שעוסק בחקר הסימנים שנקרא "סמיוטיקה", לבין חקר הקבלה, לבין ניתוח מתמטי של תחבולות המטאפורה בשירה הקוסמולוגית של רבי יהודה הלוי.

לקראת סוף המחקר הפסקתי לצאת מהבית, ניתקתי קשר עם העולם החיצון, הבית היה מלא בבגדים מפוזרים ושאריות של אוכל, הייתי רזה ותשוש, אך הרגשתי ריחוף, תחושה עילאית, המוח שלי עיבד כל גרם של אוכל ומים שהייתי מכניס לגוף, ועבד במהירות טורבו, בפס הכי רחב, כמו מאיץ חלקיקים, הייתי כפסע מפריצת דרך שקשה להמעיט בחשיבותה. ואז, זה התחיל.

בתשע בבוקר שמעתי דפיקות חזקות בדלת, לא רציתי לפתוח, אך מי שהיה שם סירב לעזוב ואחרי כמה דקות של שקט המשיך לדפוק בעוצמה גוברת. בסוף, התחלתי לאבד ריכוז ויחף ולבוש בתחתונים פתחתי את הדלת. עמד שם בחור צעיר וחסון במיוחד שהיה לבוש במדי חברת שליחויות כלשהי. בלי לשאול הוא נכנס פנימה כאשר הוא נושא על כתפיו ארגז ענק. הוא שם אותו במטבח והושיט לי טלפון לחתימה דיגיטלית, ואז פשוט יצא. עוד ניסיתי למלמל שזו טעות, שלא הזמנתי שום משלוח, אך כבר היה מאוחר מדי ועמדתי מול הארגז בסוג של חוסר אונים.

על הארגז הייתה מדבקה, ובה זיהיתי את הכתובת המדויקת שלי את שמי המלא. זה היה מוזר. אבל עוד יותר מוזר היה שם השולח: "אבי, הסמל שלך בגדוד 51 בגולני, תהנה אח שלי!". עברו כל כך הרבה שנים מאז הצבא... ניסיתי להיזכר האם היה לי מפקד בשם אבי. התחלתי להרגיש קצת זיעה קרה. גם אם היה לי מפקד בשם כזה ( ולא נראה לי שהיה) למה הוא עכשיו, כעבור 20 שנה, שולח לי חבילה? איך הוא ידע את הכתובת שלי? ומה בכלל קורה פה?

הדלקתי סיגריה והתחלתי לפתוח את הארגז. היו בו מצרכי אוכל הכי יקרים שראיתי, רובם היו מותגים זרים שלא הכרתי, בעיקר צרפתיים ואיטלקיים. היו שם כבד אווז מסוגים שונים, גבינות יקרות ונדירות, דגים אקזוטיים, קוויאר שחור, פסטות איטלקיות יקרות, צלעות כבש, סיגרים, ומה שהכי פגע בי בדיעבד - הייתה גם חבילה של אלכוהול הכי יקר ויוקרתי.

עדיין לא מעכל מה קורה פה, אבל כבר עם מחשבה לחזור מיד לחדר העבודה פתאום שמעתי צלצול בדלת. התחלתי לאט לסגת לאחור. אך פתאום מאחורי הדלת נשמע קול נשי שקרא בשמי "סשה, תפתח. אני יודעת שאתה שם. זו אני, ברכי ליפשיץ". ברכי ליפשיץ? מה קורה פה? ברכי ליפשיץ למדה איתי באוניברסיטה, היא הייתה בחורה דתייה, יפה מאוד, אליטיסטית, שדחתה את כל ניסיונות החיזור שלי, עם צחוק מתנשא. לא שמעתי ממנה כבר שבע שנים. מחשבות שונות, מטרידות, בלתי מנוסחות התחילו לרוץ מהר בראש שלי, מיד הופיע כאב ראש חד, שהרגיש כמו התחלה של התקף מיגרנה.

האישה שעמדה שם המשיכה לצלצל והכי מטריד היה שהיא התחילה לצחקק בצחוק מוזר ולא במקום.

עם חששות כבדים לאט פתחתי את הדלת. להפתעתי הרבה באמת עמדה שם ברכי ליפשיץ. היא חייכה, נישקה אותי בלחי וצעדה לתוך הדירה. סגרתי את הדלת וצעדתי אחריה כשאני מבולבל מאוד.

היא דיברה מהר, כל הזמן צחקה, עם ביטחון עצמי מופרז שהכל בסדר וככה זה צריך להיות, כאילו קבענו להיפגש רק אתמול, היא אפילו פעמיים תוך כדי הדיבור קרצה לי עם העין במין שובבות מוזרה, כאילו אנחנו חלק באיזה משחק.

הסתכלתי עליה והתחילה לכבוש אותי תחושה מוזרה - כאילו זו הייתה אכן אותה ברכי ליפשיץ, חוקרת צעירה ושאפתנית, אבל היא כבר לא נראתה אותה בחורה דתייה וטהורה, היה בה משהו משוחרר מאוד, היא לבשה בגדים די חושפניים, הגוף שלה היה שזוף מאוד, עדיין יפה מאוד, אך כבר נשי בוגר, מאופרת מאוד, היא עמדה קרוב מאוד אלי והרגשתי ממנה ניחוח כבד של בושם יקר, של קרם שיזוף וסיגריות.

בלי לתת לי לעכל את מה שקורה, היא סיפרה שלפני חודש אבא שלה נפטר בפתאומיות, היא עברה תקופה לא פשוטה ורוצה להתאוורר, הקיץ היא עדיין לא הייתה בים, היא שמעה שאני גר קרוב לים, וביקשה לגור אצלי יומיים, שבמהלכם היא רוב הזמן לא תהיה בבית, ואף תשמח בערבים, להיזכר יחד בסיפורים הסטודנטיאליים שלנו.

בדיבור איטי אמרתי לה שאני משתתף בצערה על מות אביה, הוא היה איש ראוי וטוב, והסכמתי לארח אותנו. היא שוב צחקקה בצחוק מוזר, הדביקה לי נשיקה על הלחי, הובלתי אותה לחדר שינה, פיניתי לה מיטת יחיד ומקום בארון הבגדים.

חזרתי למטבח ודבר ראשון הוצאתי מהחבילה בקבוק וויסקי, מזגתי כוסית מלאה והדלקתי סיגריה. מחדר שינה התחילו להישמע צלילים של מוזיקת פופ מעצבנת. בתנועות איטיות התחלתי לסדר את הבית, לאסוף בגדים, שאריות אוכל, שמתי בכיור הררי כלים מלוכלכים, שטפתי את הכל, לאט לאט הבית התחיל לחזור למשהו נורמלי.

לחזור לחדר העבודה כדי להמשיך במחקר כמובן אפילו לא עלתה המחשבה. יותר מדי דברים שקרו הבוקר עשו לי קצת ערפל במוח, בלשון המעטה.

תוך כדי הייתי כל הזמן לוגם מהוויסקי, ולאט לאט התחילה להציף אותי תחושה של חמימות, רוגע, ואף נעימות כזאת מוזרה.

שאלתי את ברכי האם היא רוצה לאכול, ופעם ראשונה שמחתי שקיבלתי משלוח עם אוכל לשבוע. שמתי על האש סיר פסטה, פתחתי כבד אווז וקוויאר, סדרתי על הצלחות חד פעמיות את כל סוגי הגבינות. סידרתי הכל על השולחן במטבח וקראתי לברכי.

עוד מהחדר היא צעקה לי שחם לה מאוד, שאי אפשר ככה לחיות בלי מזגן. ובאמת, לא שמתי לב שכבר אמצע הקיץ, המזגן התקלקל עוד בפסח ומאז לא עשיתי איתו כלום, לא ראיתי שום דבר מלבד העבודה.

ואז היא הופיעה במטבח. היא שוב הייתה מאוד מאופרת, עם שיער אסוף וחיוך שובב על פניה, אך מה שהדהים אותי היה שהיא הייתה לבושה רק עם חזייה ותחתונים לבנים. בהתחלה רק הקשבתי לדיבור המהיר ואסרטיבי שלה, אך עם הזמן האוכל היה כל כך טעים ברמה, ואלכוהול כל כך משובח, שהתחלתי ליהנות מהסיטואציה.

הכנתי תה, הדלקנו סיגרים, ישבנו קרוב, הרגשתי את הריח של הגוף השזוף שלה, את האלכוהול ואת הסיגרים. לפתע שמעתי את עצמי מספר בדיחות עסיסיות וטיפשות וצוחק בעצמי בקול רם מהבדיחות שלי, מוזג לנו עוד ועוד אלכוהול. ברכי לא רק לא סירבה אלא אף דחפה אותי עוד ועוד, הקשיבה לי, הכיסאות שלנו התקרבו עוד ועוד, עד הדבר האחרון שאני זוכר היה איך כל המטבח רוקד ומתנועע סביב, בתוך ענן של עשן אני רואה מקרוב רק את השפתיים האדומות ואת השיניים הלבנות של ברכי, וזהו, מסך שחור.

הדבר היחיד שהספקתי לציין לעצמי הוא שברכי בכלל לא משתכרת, ככל ששתינו יותר ויותר היא נהייתה יותר חדה, פיקחת, אסרטיבית, שולטת במצב.

התעוררתי מאוחר בבוקר עם התקף מיגרנה חריף. ברכי לא הייתה בבית, כנראה הלכה לים, המטבח היה נקי מסודר.

שכבתי במיטה עד אחרי הצהריים, עם כאב קודח בצד שמאל, עם טעם בפה של גומי חם.

אחרי כמה שעות. עלתה מחשבה זהירה של אולי לנסות להגיע לחדר עבודה כדי לעבוד על העמודים האחרונים של המחקר. אבל לא היה כל סיכוי, בקושי הצלחתי להגיע למטבח לכוסית וויסקי וסיגריה.

אחרי צהריים הכאב פחת, עשיתי מקלחת, שמעתי מהחדר שוב מוזיקה אלקטרונית מעצבנת של ברכי. נפגשנו במטבח ושוב חזרנו על אותו טקס של אוכל, שתייה ובדיחות מטופשות עד אמצע הלילה. וזה חזר על עצמו ביומיים משהו הבאים.

ביום השלישי בחדר כבר לא היו בגדים של ברכי, המיטה שלה הייתה מסודרת, ועליה פתק שהיא כתבה משום מה בכתב יד.

קראתי את הפתק, התיישבתי על המיטה ובהייתי במשך דקה בקיר לבן, ושוב קראתי אותו.

זה התחיל מזה שהיא קראה לי השם רמי, הפתק התחיל במילים "רמי יקר!". אחר כך בא משפט ארוך על כך שהיא קיבלה הודעה מסוכנת הנסיעות שלה על כך שהטיסה שלה לתאילנד יוצאת כבר מחרתיים במקום עוד שבועיים, כי בתאילנד מצפים לסופת טורנדו נדירה. ואחר כך בא משפט ארוך עם תיאור מדעי ומדויק של כל ההשלכות של סופות טרופיות בדרום מזרח אסיה. אחר כך היה רצף של אותיות לועזיות ומספרים, ופתאום היא כותבת "סשה, אתה יודע איפה למצוא אותי אם תצטרך", ואז שוב היא קוראת לי רמי ומוסרת דרישת שלום מאימא ואבא שלה. בסוף היא כתבה : "חחח!", ונישקה את הנייר עם הליפסטיק האדום שלה.

הדלקתי סיגריה בניסיון לארגן את המחשבות. הייתה לי תחושה מטרידה שקראתי הרגע טקסט עם באגים והזיות של בינה מלאכותית.

ואז שמתי לב שמשהו חסר בחדר - מעל המיטה תמיד היה תלוי שעון קיר, ועכשיו הוא איננו. זה היה שעון קיר פשוט, שקניתי אותו בעיר העתיקה בירושלים, אבל חיבבתי אותו, ולא הבנתי למה ברכי בעצם גנבה את השעון הזה. זה השאיר טעם רע, משהו לא חשוב אבל מטריד. ובכלל ניסיתי להבין מה קרה פה מאז תשע בבוקר ביום ראשון. משהו בשילוב של אוכל, אלכוהול, סיגריות וריח של קרם שיזוף שיבש לגמרי את הפעילות הכימית ההורמונלית במוח. עד סוף השבוע לא יצאתי מהמיטה, עד שגמרתי את כל האלכוהול שהיה בבית.

מפה אשתדל לקצר. במשך שבועיים הבאים ניסיתי לשקם ולהבריא את עצמי. עשיתי צום מיצים, נסעתי לכנרת, כל ערב עשיתי הליכות ארוכות, מקלחת חמה, ומיטה נקייה, חייתי כמו חייל. כל הזמן הזה נאחזתי במחשבה שעוד מעט אני מנתק את עצמי לגמרי ממה שקורה וחוזר למחקר שלי.

ביום ראשון בשבוע השלישי שוב התיישבתי מול המחשב בחדר העבודה. סגרתי את הטלפון, ניתקתי את פעמון הצלצול בדלת, סגרתי וילונות ותריסים, שמתי על השולחן שני בקבוקי מים, חופן תמרים ואגוזים וקופסת סיגריות. פתחתי את הקובץ, לאט לאט חזרתי לאחור, ניתחתי את כל קו המחשבה שלי כשהייתי בשוונג עצים לפני שהפסקתי מהסיבות הידועות, התחלתי לבסס ולעבות את קו המחשבה עם הקשרים בספרות המחקר, הוספתי הערות שוליים, קישורים.

לא שמתי לב איך הזמן עובר. התחלתי להרגיש שוב את הניצוץ, את הדחף בלתי ניתן לעצירה של המוח לעשות קפיצה קוונטית, להקיף במבט על את כל החומר בהבזק של חלקיק שנייה, שוב התחלתי להרגיש ממש פיזית איך במוח שלי כאילו נדלקת נורה חשמלית, הרגשתי ממש את האור החמים שלה.

ואז סוף סוף הייתי מוכן להתחיל את הפרק האחרון והמסכם. ואז הרגשתי התפרצות של תחושת רעב חזקה מאוד, כמעט חייתית, ממש הרגשתי איך כל הבטן שלי היא סוג של חלל ריק שדחוף צריך למלא. בלוטות הרוק התחילו לפעול במהירות, המוח זעק לאנרגיה.

הסתכלתי סביב, בלי לשים לב כבר עברו חמש שעות, התמרים והאגוזים מזמן נגמרו ונשארה רק חצי כוס מים.

עם חשש ובלית ברירה נתתי לעצמי פקודה - להגיע למטבח, תוך שבע דקות להכין חביתה עם שש ביצים וקפה שחור חזק ולחזור.

המקרר היה ריק חוץ משלוש קופסאות של רסק עגבניות, וגם לא מצאתי קפה. ואז, עשיתי טעות חמורה, בניסיון להזמין משלוח או לפחות לברר איפה יש קיוסק הכי קרוב שפתוח עכשיו הדלקתי את הטלפון.

ברגע הראשון לא הבנתי מה אני רואה, כל המסך התמלא והוצף בעשרות הודעות, התראות, פושים, בכל האפליקציות. התיישבתי לאט על כיסא. היו שם הודעות מהבנק, מרופא משפחה, הודעות של פרופילים של פיליפינים בפייסבוק, קנס של משטרת התנועה, הייתה הודעה של דודה שלי שגרה באור עקיבא ושלא ראיתי אותה עשרים שנה, היא כתבה שהיא תבוא היום לבקר אותי עם שלושה נכדים קטנים והם יגורו אצלי כמה ימים. הייתה הודעה בהולה מאישה בשם אביבה, שהיא גננת בגן, היא כתבה שהילד שלי מתפרע ואלים מאוד, ודרשה ממני לבוא מיד ולאסוף את הילד. ועוד ועוד מבול של הודעות. ההודעה האחרונה שהספקתי לקרוא הייתה של ברכי, היא כתבה: "רמי, אל תפתח לאף אחד את הדלת, תעזור מיד את העיר. אני מצטערת". ואז שמעתי דפיקות חזקות בדלת.

נעמדתי מול הדלת, הרגשתי שאני עומד מול כוח זר, עצום, ואני לא מבין מה הוא רוצה ממני, ולמה לצפות. הדפיקות התחזקו, קול גברי צעק "לפתח מיד, משטרה". התחלתי לסגת לאחור.. ואז הדלת נפרצה. ציפיתי לפגוש כל יצור אפל, מפחיד, אפילו את השטן בכבודו ובעצמו.

אבל בדלת עמדו שני שוטרים ושוטרת. השוטר הראשון נראה כמו חוקר, הוא היה עם משקפי שמש, הושיט לי נייר ואמר "רמי, יש לנו צו חיפוש, שב בסלון בבקשה". ואז שלושתם צעדו היישר לחדר העבודה. הם ידעו לאן ללכת.

ישבתי בסלון, הכי התחשק לי כוסית וויסקי, או לפחות לפורר עם השיניים שלושה כדורי קלונקס. אבל משום מה התרכזתי בלמחוק כתם קטן על השולחן.

כעבור ארבע דקות השוטרים יצאו כשבידיהם המחשב, כל המכשירים האלקטרוניים, כל הניירות והקלסרים. הם יצאו והתחילו לרדת למטה, אך החוקר עם משקפי שמש ניגש והתיישב מולי בסלון.

הוא נראה מרוצה מאוד, מחייך. "במה שאני חשוד?" שאלתי אותו. פתאום הוא קרא לי סשה, הוא אמר "אתה יודע סשה, הכי הייתי רוצה לעשות איתך עכשיו כוסית וויסקי, או ללעוס איתך כמה כדורי קלונקס. נשאר לך קצת וויסקי? אה.. אתה שותה מהר, אה?" ואז הוא קרץ לי בעין וצחק צחוק מתגלגל.

הוא ניגש לדלת ואז הסתובב אלי ואמר "אתה יודע רמי, כדור חרסינה שלקחת לשחק מאח שלך, שחשבת שאיבדת אותו ואח שלך הרביץ לך עד דם, אתה יודע איפה הכדור? הוא פשוט התגלגל מתחת למיטה. הוא עדיין שם".

עמדתי ללא מילים, ללא מחשבות, עם טיפות של זיעה קרה זולגות מהצוואר. ואז הוא שוב שם על עצמו משקפיים, ופתאום בטון רשמי של שוטר אמר "רמי, משטרת ישראל מודה לך על שיתוף הפעולה, אתה מוזמן לערעור ולהגיש תלונה על כל עוול או עוגמת נפש שנגרמו לך, תודה רבה ולהתראות", לחץ את ידי ויצא מהדירה.

לא יכולתי להישאר לבד בדירה, לקחתי את הטלפון וירדתי למטה, התרחקתי מהבניין והתיישבתי במתקן משחקים בגינה.

התחיל להחשיך. היד שלי נשלחה אל הטלפון, כתבתי הודעה ליוני, חבר הכי טוב והיחיד שלי, שהיה פסיכיאטר נחשב. כעבור רבע שעה יוני אסף אותי ונסענו אליו הביתה.

בחוץ כבר ירד גשם כבד. יוני הושיב אותי במטבח, הכין לי תה, פיזר את הילדים שלו לחדרים והתיישב מולי. היו לו תווי פנים טובים, עיניים חומות, אנושיות, חכמות. לאט לאט במשך שעה סיפרתי לו את כל מה שקרה. ככל שהזמן עבר הפרצוף שלו נהיה יותר ויותר רציני, מודאג ועצוב. בסוף הוא חיבק אותי חזק, אמר שהוא צריך לעשות כמה טלפונים ויצא.

הוא חזר, סגר את דלת המטבח, שם את ידיו על הברכיים שלי ואמר בטון רציני ורגוע שהוא לא חושב שיש לי הזיות, שהוא מאמין שאני לא בהתקף פסיכוטי, שעברתי משהו מאוד קשה וחריג, משהו שלפחות נכון לעכשיו לא ניתן להסבר רציונלי פשוט. הוא כבר יצר קשר עם חבר שלו שעובד בשב''כ והוא הבטיח לשמוע ולעזור. הוא מציע ליתר זהירות מחר לנסוע לבית חולים לבריאות הנפש שהוא עובד בו, רק לכמה ימים של שקט ומנוחה במיון. ללא תרופות אנטי פסיכוטית, ללא טיפולים, רק קצת כדורי הרגעה עדינים, שינה, השגחה, הליכה בשבילים שקטים ופסטורליים של כפר שאול. הוא חימם מים למקלחת, נתן לי כדור שינה חזק, ונרדמתי די מהר, פשוט המוח התשוש שלי עשה כיבוי אורות מיידי.

במשך שבועיים הבאים הייתי כמעט לבד במיון השקט, שכבתי וקראתי כתבות על שיטות של רעיית צאן באוסטרליה, מדריכים של אילוף כלבים מגזע "ג'ק ראסל", מתכונים להכנת שייק ברוקולי, ישנתי טוב, אכלתי טוב.

יוני בא לבקר אותי כל יום. הלכנו בשבילים היפים, הוא סיפר לי שאני משתפר במהירות והוא אופטימי מאוד. החבר שלו מהשב''כ עשה את הבדיקות שלו, ולשמחתו הכל די מסתדר לתמונה יחסית הגיונית - ברכי ליפשיץ באמת נמצאת בטיול בתאילנד. הוא מצא קשר עם חוקר המשטרה, הם באמת עשו חיפוש והחרימו דברים, אך קרתה תקלה מצערת, הם חיפשו מישהו אחר, עבריין, הוא גם קווקזי ורווק, וגר בירושלים, ושם משפחתו הוא בדיוק כמו שלי, קוראים לו רמי אגרונוב, והוא כנראה גנב את הזהות הדיגיטלית שלי. זה מסביר כמעט הכל, אומנם יש עוד דברים שכרגע לא ניתן להסביר אותם, אבל הם שוליים, רוב הסיפור די מסתדר.

כעבור שבועיים השתחררתי והתחלתי חיים חדשים, מאוזנים, עם סדר יום קבוע, אוכל בריא, פעילות גופנית, בעיקר השתדלתי לא לחשוב הרבה וללכת לישון מוקדם.

כעבור חודשיים השגרה הברוכה עשתה את שלה, נהייתי יציב מאוד, התחזקתי מאוד גם פיזית, בסלון שלי היו מונחות משקולות, תלוי שק אגרוף, לא השתמשתי בתחבורה ציבורית, הלכתי לכל מקום ברגל, לא השתמשתי במעלית בבניין והייתי עולה שבע קומות ברגל.

כשהייתי יושב במטבח ומעשן סיגריה אחרונה לפני השינה, הייתה מתגנבת לי מחשבה שבעצם מאז לא נגעתי במחקר שלי. משום מה השוטרים עדיין לא החזירו את הדברים שלי, אך כל החומר היה שמור בדיסק און קי שהיה מחובר לצרור המפתחות שלי, ותאורטית הייתי יכול לחזור אליו כבר עכשיו, אבל לא הייתי מגרש את המחשבה הזאת, אך גם לא הייתי עונה לה, היא הייתה נותרת תלויה בחלל האוויר של המטבח יחד עם עשן הסיגריה.

אך ככל שהזמן עבר השגרה התחילה להימאס עלי. שוב חיפשתי משהו שיאתגר אותי, הרגשתי מוכן לקרב.

קניתי מחשב נייד הכי זול, יום אחד קיצי בהיר שוב התיישבתי בחדר העבודה. הכנסתי את הדיסק און קי ופתחתי את הקובץ. ישבתי בשקט בלי לעשות כלום כמה דקות. לאט הקלדתי במסמך את התאריך של היום. הסתכלתי סביב, הכל היה שקט, בחוץ צייצו הציפורים, הטלפון לא צלצל ולא היו דפיקות בדלת. ואז התחלתי לכתוב את השורה הראשונה. כעבור עשר שניות נשמע רעש חזק אך עמום, סוג של חבטה חזקה אך רחוקה. אך כעבור שנייה החדר התחיל לרעוד ולחלקיק שנייה הרגשתי כמו חוסר כבידה קל, כמו שקורה כאשר מעלית מתחילה לנוע, אך זה מיד נפסק.

נעמדתי בזהירות על הרגליים. מה שהיה הכי מוזר שהיה לגמרי שקט, אבל לא שקט רגיל, אלא שקט מוחלט, לא ציוצי ציפורים, לא ראש מכוניות, כלום, דממת ואקום, כאילו העולם עצר מלכת.

יצאתי לסלון. מולי היה חלון גדול פתוח לרווחה שהיה משקיף על החצר הפנימית בין הבניינים. תמיד מולי בחלון במרכז החצר ראיתי עץ ארז ענק, ממש עצום, עתיק מאוד, עם שורשים עצומים, תמיד הוא היה לי סוג של חבר עתיק וחכם, אבל גם צעיר וירוק תמיד ומאוד חזק. ועכשיו הוא איננו. הראש שלי לאט הסתובב לכיוון הקיר בסלון, באמצע הקיר נפער סדק ענק, מהתקרה עד הרצפה, ומתוך הסדק פלש לסלון ענף ירוק ענק על עץ ארז. הסתכלתי על הקירות מסביב - בעצם כל הבניין, כל הקירות היו עקומים, הדלתות יצאו מהמשקוף, הסלון מלא בשברי תריסים ופיח.

המחשבה האחרונה שאני זוכר הייתה ההבנה שעץ ארז התמוטט על הבניין ורמס אותו, או ליתר דיוק המחשבה האחרונה הייתה שעומד מולי כוח זר, אלים, הכי מציאותי שיש, שישמיד כל דבר שעומד בדרכו, ומסיבה שלא ברורה הוא ממש לא רוצה שאני אסיים את המחקר שלי, מסך שחור.

הדבר הבא שאני זוכר זה חריקת בלמים וחבטה חזקה בירך שלי ואני עף שלושה מטרים על האספלט באמצע הכביש. יותר מאוחר רות תספר לי שהסתובבתי חצי ערום ברחובות כאשר אני בוכה בלי הפסקה.

כאשר אני שוכב על אספלט ראיתי שמטנדר סובארו ישן מאוד יוצאת בחורה בת 30, עם תלתלים שחורים, עם עיניים שחורות עמוקות. היא ניגשה אלי וצעקה "אוי! מה עשיתי.. אדוני אתה חי!? איפה כואב לך? אני מזמינה אמבולנס".

היא עזרה לי לקום, הסתכלה סביב האם מישהו רואה אותנו, ואז התקרבה ונצמדה אלי ולחשה במהירות לתוך האוזן: "למה לא עשית את מה שברכי ליפשיץ אמרה לך לעשות? למה לא עזבת? אידיוט! אתה בסכנה מיידית. בוא איתי". היא דחפה אותי לתוך הטנדר, והתניעה במהירות בחריקה. נסענו די הרבה, בעיקר בדרכים עקיפות, בדרכי עפר, דרך הכפר הפלסטיני סילואן. היא זרקה לי לאחור סט בגדים נקיים, בקבוק מים וחטיף סניקרס. התחיל להחשיך.

נכנסנו לשכונה ירושלמית גדולה, בדיעבד הבנתי שהגענו לשיכונים של רוסים בפסגת זאב. נכנסנו לדירה פשוטה ונקייה, רות הובילה אותי למטבח קטן שישבו בו ארבעה אנשים, שהביטו בי עם רגש חם ועם סקרנות, כאילו פגשו קרוב משפחה שלא ראו אותו הרבה שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את כולם.

היינו נפגשים כמעט כל יום באותה דירה של נתן. תמיד על שולחן המטבח חיכה לנו קנקן תה חזק וטעים, צלחת שעליה מסודרות חמש פרוסות של לחם פשוט עם חתיכות של גבינה צהובה. יותר מאוחר עברנו לגור בדירה הזאת. למדנו להתנהל כמו חיילים, בלי חיבור לאינטרנט, רק עם טלפונים כשרים טיפשים עם סים חד פעמי. למדנו לעקוף מצלמות רחוב. לבשנו בגדים פשוטים שלא מושכים תשומת לב, ובכלל ניסינו כמה שפחות לבלוט, הפכנו לבלתי נראים.

לכולנו היה סיפור דומה. הראשון היה חוקר מאוניברסיטת בן-גוריון שעמד על סף פריצת דרך בחקר מחשוב הקוונטי. השני היה ילד בן 13, שלמד בטכניון, הוא בנה אלגוריתם שהשתמש בכלים של חיזוי מזג האוויר בניתוח של התנהגות רשת. הוא היה הראשון שהכניס לשימוש מדעי מושגים כמו "עננים של דחיסות דיגיטלית" או "זריחה אלקטרו מגנטית". אבל מה שהביא אותו לכאן היה כלי עוצמתי שהוא בנה, שידע לאסוף ולנתח את כל הנתונים מכל מקורות המידע הגלויים ולחזות תהליכים גלובליים, כמו מלחמות, בצורת, מגיפות, רעידות אדמה. למשל תוך חלקיק שנייה הכלי ידע לקשר בין בצורת קשה בשדות האורז האין סופיים בדרום מזרח הודו, לבין התפרצות של התקפי מיגרנה חריפים בסיביר, לבין עלייה חדה במקרי אובדנות בנורבגיה, לבין עלייה תלולה במחירי הנפט בבורסות אסיה, לבין התאבדות המונית של לוויתנים בחופי אוסטרליה. בו זמנית הוא יחד עם הוריו הוזמן לפגישה דחופה בחטיבת המחקר של אמ''ן, וגם למעבדה אנליטית של איסוף וניתוח נתונים במוסד. אך הוריו סירבו לכל הצעה, דמיונית ככל שתהיה. מהר מאוד בחשבונות הבנק של שני ההורים התגלו חובות כבדים, הם קיבלו מכתבי פיטורים, נפתחו להם תיקים בהוצאה לפועל, אבא למרות שהיה איש בריא מאוד חלה בסרטן, די מהר הם הפכו ממשפחה בורגנית ממעמד הביניים למשפחה ענייה, חולה, נרדפת. הסבתא אימצה את הילד. אך היא נפטרה בפתאומיות. וכך נתן מצא אותו.

למרות שהוא היה גאון הוא היה עדיין ילד, הוא כל הזמן דרש ממתקים ושוקולד, לפעמים הוא היה קוטע אותנו ומקלל בעסיסיות, ממני הוא דרש כל הזמן ללוות אותו לשירותים. אך רוב הזמן הוא היה יושב איתנו ושותק עם עיניים עצובות. נתן אסר עליו להתקרב לכל סוג של מחשב, לא למחשב הרכב החשמלי, לא בחנות אלקטרוניקה, לא מכונות משחקים בקניון, כלום, בידוד אלקטרוני מוחלט.

הבא אחריו היה מישהו שעד הסוף לא הייתי בטוח האם הוא אחד מאיתנו, אבל סמכתי על נתן. הוא היה עיתונאי של מקומון של בת ים. בשנת 2006, כמה חודשים לאחר תוכנית ההתנתקות בגוש קטיף, הוא נכנס בצהריים לאינטרנט קפה ברחוב דיזנגוף. הוא התיישב מול המחשב והקליד בשורת החיפוש את המילים הבאות: "רחבעם זאבי גנדי, רצח, רפול איתן מות טרגי, אריאל שרון, ההתנתקות". הוא יצא משם כעבור עשרים וחמש דקות, ומאז חייו השתנו ללא הכר, או יותר נכון הם נהרסו כליל.

במקומון הוא היה אחראי על תחום הנדל''ן עוסקים קטנים בבת ים. הוא היה לגמרי אדיש לפוליטיקה וחי חיים רגילים. לקראת תכנית ההתנתקות הוא התחיל לראות הפגנות, פסים כתומים על רכבים, מעצרים של ילדים. הוא התחיל לצפות במהדורות החדשות, לקרוא כל דיווח, הוא היה שקט, לא דיבר בעד או נגד, אך הוא לפתע הבין שהוא לא מבין מה באמת קורה פה.

כשהתחיל הפינוי הוא ביקש חופשה מעבודה נסע לנקודה הכי קרובה שמותר היה עם קשיים גדולים להגיע אליה, הוא הגיע לשדרות, ונשאר לישון שם במשך שבוע עם סק''ש בפארק העירוני.

במשך היום הוא יצא לכבישים, היה צופה שקט בהפגנות, חסימות כבישים, מעצרים, ראה את אוטובוסים של המפונים הצמודים לחלונות חולפים על פניו צפונה.

הוא חזר משם אדם אחר לגמרי. אחרי העבודה הוא היה הולך שעות בכביש תל אביב - בת ים וחושב. ואז ברגע אחד במוחו נולדה תאוריית הקשר: הוא לפתע שם לב שסמוך לתכנית ההתנתקות, בהפרש של שנה עד שלוש, נרצחו באופן בלתי מוסבר שתי אישיות בכירות, אחד אלוף בצהל ושר הממשלה, השני רמטכל לשעבר, שני מנהיגים מובהקים של הימין הישראלי, שני אנשי ארץ ישראל השלמה, חברים ויריבים ותיקים של אריאל שרון.

הראשון הוא רחבעם זאבי גנדי, אלוף, גיבור, שר מכהן. באופן חריג הוא נרצח בשבע בבוקר במלון בירושלים על ידי מתנקש פלסטיני. גנדי הוא השר הישראלי הראשון והיחיד עד כה שנרצח על ידי מתנקש פלסטיני, והאישיות הישראלית הבכירה ביותר שנרצחה על ידי חמושים במהלך הסכסוך הישראלי פלסטיני כולו.

השני הוא רמטכ''ל אגדי לשעבר, חבר כנסת ושר בממשלה, רפאל איתן, רפול, שנהרג באופן לא הגיוני ממש סמוך לביצוע תוכנית ההתנתקות. ב 23 בנובמבר 2004 , בעודו מנהל נמל אשדוד, למרות הסערה שהתחוללה שם, למרות שערב קודם הוא אסר על כל העבודות במזח, מוקדם בבוקר הוא הגיע ברכב לבדו לאותו שובר גלים בקצה המזח. לאחר כמה שעות רכבו נמצא ריק בקצה המזח וגופתו נמצאה במים כמה קילומטרים משם.

כנראה משהו באישיותו, נסיבות חייו או סוג של איזון כימי במוח הובילו יחד את העיתונאי לנקודה הזאת, נקודת אל חזור. ואז הכל התפוצץ.

לאחר שבוע הוא פרסם בלוג אישי ובו התאוריה שלו שראש הממשלה אריאל שרון לקראת תוכנית ההתנתקות חיסל מנהיגים הכי מובהקים של ארץ ישראל השלמה ויריבים הכי מסוכנים שלו.

בכל מקום הוא התחיל לספר שהשב''כ רודף אחריו, כל יום הוא פקד חמישה נקודות של אינטרנט קפה ברחבי תל אביב, לכל מקום הוא נסע עם שלושה אוטובוסים כדי לטשטש עקבות, השתמש רק בטלפון הציבורי.

יותר מזה, הוא פרסם שכמה מפיגועי ההתאבדות הכי נוראים שזעזעו את המדינה סמוך למבצע חומת מגן אורגנו על ידי פקודה ישירה של אריאל שרון, כדי לאחד את החברה הישראלית המשוסעת, וכדי לגבש את המוכנות המנטלית של העם לצאת למלחמה, שנסדקה כליל לאחר הסכמי אוסלו. בין הפיגועים היזומים הוא מנה בין היתר את הפיגוע בדולפינריום ואת הפיגוע במלון פארק בנתניה.

לאחר חודשיים הוא נעצר, נחקר והושפז בכפייה עם אבחון של פרנויה סכיזופרנית. באשפוז הוא הועמס בתרופות אנטי פסיכוטיות הכי כבדות, הוא נהיה איטי מאוד, עם ריר מהפה, עם דיבור מבולבל, שיערו נשר, הוא השמין בצורה קיצונית. אך כל זה היה רק למבט חיצוני, בתוכו הוא נשאר אישיות קונספירטיבית קדחתנית ששם לב לכל פרט קטן.

לאחר חצי שנה במחלקה סגורה ועוד חמישה חודשים במחלקה פתוחה עם התנהגות טובה ושיתוף פעולה מלא, הוא הוכר כנכה לצמיתות ושוחרר לשיקום בהוסטל. הוא ברח מההוסטל, עשה לבדו גמילה מכל התרופות הפסיכיאטריות, רזה 45 קילו, שילם לחוקר פרטי כדי שימחק כל רישום דיגיטלי לגביו הקיים ברשת, ועבר להתגורר עם נרקומנים וזונות התחנה המרכזית הישנה. שם מצא אותו נתן.

האחרונה הייתה רות, יד ימינו של נתן, היא הייתה משוררת, חוקרת. הכל התחיל כאשר היא עמדה להוציא לאור את ספר הביכורים שלה בשם "ספר שכחה וגאולה". זה היה ספר שירה מתמטית - קבלית, בהשראה של ספרות ההיכלות, ספר הבהיר ושירתו של רילקה.

הכל היה בסדר עד שבראיון רדיו לקראת השקת הספר לרדיו "כאן תרבות" היא אמרה משהו שהוא בשום פנים היא לא יכלה לצפות ולא דמיינה שתצית את שרשרת האירועים בסופו של דבר תביא אותה לפה.

הראיון התנהל בסדר גמור עד שלקראת הסוף המראיינת שאלה אותה במה היא עוסקת כעת. רות קצת במבוכה התחילה לספר שהיא גילתה את מה שנרמז בשקט בספרות הקבלה - שהעברית שאנחנו מדברים כיום כבר אלפיים ארבע מאות שנה היא לא אותה עברית מקורית של תקופת התנ''ך.

כלומר היא לא שפה שונה בגלל חילופי הזמן והתקופות. לא ולא, היא שפה שונה בתכלית שלה, בייעוד שלה. עברית היא לא לשון קדושה, היא לשון הקודש, כלומר הלשון של הקודש, כלומר הלשון שבה מערכות של הקודש מתנהלות, שבראשן הנבואה.

עברית היא שפת הנבואה, שפת הנביאים. לאחר הפסקת הנבואה לפני 2400 שנה הפכנו מעבריים שמדברים ומבינים את שפת הנבואה ליהודים גלותיים שמשתמשים בעברית כדי לנסות להבין את התורה בכלים שכליים אנליטיים פילוסופיים, כלומר ההפך הגמור מהתרבות הנבואית. משימתם של פרשני המקרא כמו רש''י הייתה בראש ובראשונה בכל התחבולות האפשריות לנסות לקרב את היהודים הגלותיים להבין את העברית הנבואית של התורה.

רות טענה שהיהודים המודרניים כולל הרבנים הכי גדולים בעצם לא מסוגלים להבין מה כתוב בתורה. אבל, היא הוסיפה, שבעקבות העצמאות המדינית ותחייה לאומית, הישראליות בתת מודע מכשירה כלים לחידושה של עברית נבואית מודרנית. למשל הפופולריות הולכת וגדלה של תורת הקבלה, גם אם זה בהתחלה מתבטא בצורה פרימיטיבית ואפילו פגאנית, כמו הנהירה העממית לספר הזוהר, למרות שאף אחד לא באמת מבין אותו, לא הרבנים ובמיוחד לא החוקרים באקדמיה, כי בו נשתמר השריד, הד רחוק של אותה עברית נבואית.

ואז רות אמרה משפט שהביא אותה לנקודת האל חזור. היא אמרה שהיא הקימה מעבדה ניסיונית בשיתוף עם חוקרי שפות תכנות מחשבים במטרה ליצור שפת מחשב חדשה לגמרי, שתהיה מבוססת על עקרונות של העברית הנבואית, ויש מצב שזה יביא לפריצת דרך אדירה בכל ממשק שבה מעורבים אנשים ומחשבים.

ואז היא שמה לב שהיא מדברת כבר דקות ארוכות בלי שאף אחד עוצר אותה, הראיון נמשך בשקט מוחלט, אבל גם השיחה לא התנתקה, פשוט היא הבינה בשלב כלשהו שהיא מדברת לעצמה. אבל לא לגמרי לעצמה, היא הרגישה שהיא לא לגמרי לבד, שיש נוכחות כלשהי בצד השני של קו הטלפון, היא שמעה מין נשימות שקטות של גבר, מישהו הקשיב עד הסוף לדבריה, ואז כאשר היא השתתקה לאחר כמה שניות השיחה נותקה.

לאחר כמה ימים בעל ההוצאה לאור של הספר שלה נפטר בפתאומיות, מי שהחליף אותו החליט לגנוז את הספר שלה. מנחה הדוקטורט שלה ירד מהארץ ומי שהחליף אותו התחיל להעפיל עליה לחץ כבד לשנות את נושא הדוקטורט. זה היה רק ראשית שרשרת האירועים הקשים שבסופם היא פגשה את נתן.

אך מי שעמד מאחורי הכל, מי שהיה המוח, מי שמצא ואסף את כולנו היה נתן. הוא היה בערך בגיל 55, יהודי רוסי שחזר בתשובה, מדען פיזיקה, שעד הסוף לא הצלחנו להבין את מהות המחקר שלו. הוא היה שקט, נעים, מנומס, עם חוש הומור דק וחד מאוד.

הוא לבש בגדים צנועים אך תמיד אלגנטיים, תמיד נדף ממנו ריח טעים של טבק דובדבנים שהוא היה מעשן עם מקטרת, ניחוח עדין של סבון ובושם קל. למרות שהוא היה איש נעים ושקט, אך היה לו קור רוח, היגיון של פלדה, חשיבה אנליטית וביקורתית נדירה. הוא היה מכין לנו תה, יושב עם המקטרת ומקשיב לכל אחד, עם עיניים חכמות, ששמות לב לכל פרט קטן, מדי פעם הוא היה עוצר ושואל על פרט כלשהו שהמדבר אמר לפני דקה, מבקש לחזור להתעכב על זה, מקשיב בשקט, מחייך חיוך קטן וחמים ומבקש להמשיך.

והנה פה אני חושף בפעם הראשונה את שמו האמיתי והמלא, קוראים לו נתן סטרוגצקי.

רוב הזמן היינו יושבים במטבח עם התה והסיגריות, מדברים, מנסים לנתח ולהבין את המצב שנקלענו אליו. בגלל שחיינו בלי שום חיבור לאינטרנט ובלי מכשירים אלקטרוניים זה אילץ אותנו להסתמך רק על השכל הטהור, על הזיכרון, על דיוק בפרטים הקטנים ביותר, בלי הסחות דעת. הפכנו לחדים מאוד, עם מחשבה מהירה וצלולה, עם כושר ריכוז גבוה ויציב לאורך זמן.

בשלב ראשון שללנו את האפשרות שמי שעומד מאחורי הכל זה השב''כ או המוסד או כל ארגון ממשלתי. זה היה מעל היכולת אפילו שלהם, זה היה ברור.

בשלב השני ניגשנו לבחון האם זה היה ארגון חוץ ממשלתי כלשהו, בלי משוא פנים שקלנו את כל תיאוריות הקונספירציה הפופולריות. לאחר דיון ממושך הגענו למסקנה שמי שעומד מאחורי זה זה לא אילומינטי, זה לא ממשלת צללים של סדר עולמי חדש, זה לא פרויקט של דילול אוכלוסיה או עבדות דיגיטלית, וגם התוכנית הזאת לא נרקמה בסעודה לילית של ביל גייטס עם ביל קלינטון, אהוד ברק וג'פרי אפשטיין. בכובד ראש שללנו את הכל.

לאחר מכן עלתה הצעה שאנחנו עומדים מול התערבות אלימה של ציוויליזציה זרה מגלקסיה רחוקה המקדימה אותנו בשנת אור בפיתוח הטכנולוגי. אך די מהר שללנו גם את האפשרות הזאת. כי לציוויליזציה כל כך עוצמתית ומתקדמת אין שום פחד שהאנושות תעשה קפיצה בהתקדמות שלה, מבחינתם אנחנו רק ילדים קטנים ותמימים, להפך, הם ירצו לעזור לנו להתקדם במהרה כדי שנגיע מתישהו קרוב לרמה שלהם ונוכל לנהל דיאלוג כשווים.

לאחר מכן הפננו מבט לאחור, ובחנו את "האשמים המיידיים" הוותיקים ביותר לאורך ההיסטוריה האנושית - השדים, הרוחות, מלאכי חבלה, וכמובן גם השטן בכבודו ובעצמו. זה לקח כמה ימים, אבל בסופם פסלנו גם את האפשרות הזאת.

חזרנו לנקודת האפס, לאי הידיעה, אבל זאת כבר הייתה אי ידיעה מלומדת, מושכלת.

רות והילד יצאו למכולת לקנות ממתקים, החוקר והעיתונאי שיחקו שחמט, אני הייתי עסוק בתיקון תריסים תקועים, נתן ישב לבדו עם מקטרת עיניים עצומות. .

אחרי צהריים נתן ביקש מכולם שוב להתאסף במטבח. פעם ראשונה נתן הכין לעצמו אספרסו קטן חזק. במשך דקה ישבנו בשקט והסתכלנו עליו לוגם לגימות קטנות ומתענג על הטעם של הקפה. ואז הוא סיפר לנו על מסקנה שהוא הגיע אליה לאחר בחינה וסיכום של סך כל האפשרויות.

בטון רגוע אך מרוכז הוא סיפר לנו שאין לנו עסק עם גורם אנושי, או גורם אינטליגנטי כזה או אחר, וגם לא עם כוחות מיסטיים. מי שעומד מולנו - זה היקום, הבריאה, הקוסמוס, הטבע בכבודו ובעצמו.

המטרה היחידה והעיקרית של היקום זה לשמור על איזון ויציבות. היקום בנוי על איזון עדין, תדיר בין שני כוחות - כוח הבנייה, הבריאה והריכוז, וכוח ההרס והפיזור, אנטרופיה. כל מה שעלול לסכן את האיזון הזה ולהפר את היציבות - יש להשמידו בכל העוצמה האין סופית של היקום.

ביקום יש זיכרון טראומטי של קטסטרופה קדומה, מראשית הבריאה, מה שנקרא "שבירת הכלים". והוא לא יהסס לפעול בכל דרך כדי למנוע כל איום קטן ביותר על יציבות קוסמית.

כל פעם שהאנושות עומדת על סף פריצת דרך חשובה, היקום רואה בזה איום ממשי, והוא לא בוחל בשום אמצעים - מגיפות, רעידות אדמה, מלחמות, הכל לגיטימי כדי למנוע מהאנושות לשחק בקוביות.

האנשים, במיוחד כאלה שהם רגישים ופחות יציבים, מרגישים בתת מודע שעומד מולם כוח דורסני, אלים, נסתר. ולאורך ההיסטוריה הן נתנו לו שמות שונים, כוחות האופל, השטן, זקני ציון, הבונים החופשיים, מטריקס, ארגון צללים של בתי מלוכה אירופיים, ארגון יהודי חשאי "בני ברית", משפחת רוטשילד ועוד ועוד.

בששת שלבי הבריאה הראשונים היקום היה כל הזמן דינאמי, בתנועה מתמדת, בהתווהות. רק בשלב השביעי כאשר הבריאה נפסקה, היקום קפא והפך לטבע. טבע - מהמילה להטביע חותם, לרשום צורה, מטבע.

ביום השביעי הקדוש ברוך הוא יצר את הטבע, יצור אוטונומי ואוטומטי, עם חוקי ברזל. בעצם הקדוש ברוך הוא ביום השביעי, שזה יום השבת שלו, עוצר את מלאכת הבריאה, ויצר את הטבע כמין שעון שבת קוסמי, שבבוקר מדליק את השמש ובלילה את הירח. הכל מתנהל בהרמוניה קוסמית.

הגורם היחיד והפחות יציב והכי פחות וודאי שעלול לסכן את ההרמוניה - זה האדם. בתוך האדם ישנה ישות קטנה, שהיא עוד יותר פחות, יציבה, פחות ודאית, יותר חריגה ומסוכנת ביותר, זו הוויה פשוטה בשם ישראל. זה השורש המטאפיזי של אנטישמיות. היקום לא סובל חריגות, אם תשימו בארגז של מאה אפרוחים צהובים אפרוח אחד שחור - הם הורגים אותו. כך היקום מנסה לדרוס את האלמנט החריג ביותר, ולכן מראשית ההיסטוריה ועד ימים אלה, באופן אינטנסיבי וחסר רחמים, עם ישראל חוטף את כל המכות הנוראיות ביותר, לכן ניסו להפוך אותו לסבון בתאי הגזים, כי הוא נשא של סוד כמוס.

הסוד הזה הוא פשוט, הוא נקרא איחוד המידות, אחדות ההפכים, אבל האחדות העברית היא לא אחדות שלא סובלת ריבוי, אלא זו אחדות שמולידה ריבוי, ומתוכו נוצרת אחדות חדשה לגמרי, סינתטית, הרמוניה חדשה, תפארת.

כמו איחוד של שני כוחות עיקריים, שתי מידות מנוגדות בתכלית - חסד ודין. חסד זה היעדר גדולות, השפעה מתפשטת עד אין סוף, היא לא מכירה בגבול. ודין זה הגבול, זה הגבורה, מיהו הגיבור - הכובש את יצרו. את יצר ההתפשטות של עצמו. סוד הצמצום.

אך דווקא חסד ודין, שני קצוות מתחברים יחד באמצע, במידת התפארת, מידת הרחמים. ששמה האלוהי זו הוויה פשוטה - יהוה - בלי ניקוד ומילוי.

אברהם שהוא חסד + יצחק שהוא דין = יעקב שהוא רחמים.

בית ראשון שהוא כלל + בית שני שהוא פרט = בית שלישי שבו הפרט והכלל כלולים אחד בשני.

כמו בדיאלקטיקה של הגל - תזה + אנטי תזה = סינתזה

ידי עשו + קול יעקב = ישראל

כמו בקולנוע המהפכני של סרגיי אייזנשטיין - צילום A מתנגש עם הצילום B, שהוא הצילום ההופכי שלו, ויחד הם יוצרים לא סך חלקיו של AB, אלא יוצרים צילום שלישי עם משמעות חדשה לגמרי ,הסינתזה - A + B = C.

אבל מעל האיחוד של חסד ודין יש איחוד יותר עליון, נסתר, בין חכמה לבינה. חכמה שזה זה כבר קצת ישות, זה קצת יש, שנאמר בספר איוב: "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה". חכמה זה התחלה של יש מאין, תמצא - ראשית המציאות. החכמה מאחדת ומקיפה הכל, היא לא מכירה בהבדל בין גבר לאישה, בין יהודי לגוי, בין כוכב לאדם. והבינה היא אנליטית, היא דווקא מתחילה להבדיל בין לבין, בינה. היא אם הבנים, היא הרחם. חכמה זה פרצוף אבא ובינה זה אמא, ויש ביניהם זיווג תמידי.

אבל מעל חכמה ובינה יש נקודת הראשית, התשתית, הכתר, הנקודה הסינגולרית, שבא יש איחוד מוחלט, אין בה אפילו גרם של פירוד, שהיא השער לאין סוף, היא מנווטת בין אין ליש, בין תוהו לבוהו, זהו קוצו של יוד.

והיקום שהוא תוצר של החלל הפנוי מאוד מאוד לא רוצה לחזור לתוהו. זה הפחד הכי גדול שלו.

לכן כאשר הוא מזהה שהאנושות מפרה את האיזון, אז היום בהיר אחד בעיר סינית קטנה משתחרר לחופשי עטלף חמוד אחד, שנושא וירוס ישן ופשוט, אך עם מוטציה חדשה לגמרי.

תוך שבועיים העולם עוצר מלכת, ומגיב לכל שיעול קטן באימה. נולדה מגיפה עולמית. וזה מוליד את מכחישים ואת סרבני החיסונים, אנשים מאבדים שפיות, משפחות מתפרקות., כלכלות נופלות. ומיד פורצת מלחמה גדולה באוקראינה ולאחר מכן מלחמה בישראל ובכל מזרח התיכון.

ואם זה לא מספיק אז היום רגיל למדי נפתח פרופיל פייסבוק חדש עם חמישה חברים, ובו עולה עדות על כת סודית סדיסטית של פגיעות טקסיות. וכמו אש בשדה קוצים מתלקחת עוד מגיפה, ועשרות אלפי אנשים גם הכי משכילים וכביכול רציונליים מאוד, מתחילים לכתוב בטירוף על רשת כלל עולמית של פדופילים, שמעורבים בה שרי הממשלה, אנשי צבא ותקשורת, ובנקים, שופטים בכירים ועוד ועוד, והרשת הזאת מתנהלת במנהרות תת קרקעיות חוצות יבשות.

עד עכשיו זה היה חימום, אלה היו דברים שפחות או יותר כולנו הכרנו והבנו אותם. ואז נחום מזג לכולנו עוד תה, הדליק מקטרת, הנמיך את הקול והמשיך:

בדרך כלל רוב מוחלט של האנשים המאמינים חיים בצל של סתירה מהותית שהם מנסים בכל דרך להתעלם ממנה - מצד אחד הקדוש ברוך הוא מנהיג ומנהל את עולמו, ומצד שני יש כל כך הרבה רוע, סבל ואכזריות בעולם.

והסוד הפשוט הוא שהקדוש ברוך הוא לא משחק משחקים , הוא לא משחק בכאילו, שברגע שהוא ברא את עולמו הוא נתן לו בחירה חופשית מוחלטת. מרגע זה גם הקדוש ברוך הוא קצת תלוי בעולם, כלומר הוא לא חייב, הוא רצה את זה, הוא בעצמו בחר לברוא את התלות הזאת.

אפשר להדגים את זה במשל פשוט על ילד חרדי קטן בשם מוישלה. לקראת יום שבת אמא של משלה עסוקה כל היום במטבח, אבל מוישה משועמם, הוא דורש תשומת לב, הוא מושך לאמא בחצאית, מפריע לה. אמא מחליטה לעשות מעשה. היא אומרת לו: מוישלה, מעכשיו אתה תהיה אחראי על הצ'ולנט שיוגש בשבת לכל המשפחה והאורחים, זה תפקיד מאוד חשוב. אתה תשב ותקלף תפוח אדמה בשביל הצ'ולנט. משה מתלהב מאוד. וברגע זה קורה משהו מדהים, מעכשיו הצ'ולנט של שבת באמת תלוי בילד. אמא תלויה במשה. היא יכלה להסתדר בלעדיו, אך ברגע שהיא האצילה סמכויות היא באמת תלויה בו, היא בחרה בתלות הזאת.

"ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"

רוב מוחלט של אנשים קוראים את "וינפש" במובן שיצא לנופש, כאילו אלוהים צריך לנוח, נו באמת. זה כי רובם לא מבינים את העברית הנבואית, וזה לא סודות או מיסטיקה מסובכת, זה תמיד הפשט הכי פשוט של המילה - ינפש - נעשה נפש.

ועוד פחות אנשים מצליחים להחזיק את המתח והמורכבות הדינמית שהיא לא מוגבלת בגבולות רציונליים, שהוא גם בורא וגם נפש, הכי קרוב והכי רחוק בו זמנית, כמו שהוא מעיד על עצמו ישעיהו: "יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני יהוה עשה כל אלה".

אבל הסוד היותר פשוט ויותר עליון הוא שהוא מחוץ לכל מקום ולכל זמן, מחוץ ליקום, מעל הכל, מעל כל השמות, שם אין לו שם פרטי, יש לו שם בלי שם, אין סוף ברוך הוא. והוא התקווה שלנו, הוא הכתובת שלנו, והיום אנחנו ניסע לאדם שיכול לעזור לנו בזה.

תוך עשרים דקות היינו כולנו ברכב הישן של רות ויצאנו לדרך.

בנסיעה שתקנו, חוץ מהילד, ששמח שאנחנו סוף סוף יוצאים יחד לטיול, כמו משפחה.

בירושלים כבר היה סתיו, אנשים מיהרו לקניות לקראת החגים.

באיזור תעשייה תלפיות עצרנו במעבר חצייה. לפתע אופנוע נעצר מולנו וחסם אותנו. האופנוען הביט בנו במשך שנייה, שלף אקדח עם משתיק קול וירה אל תוך השמשה הקדמית. השמשה התנפצה. רות לחצה על גז, דרסה אותו והוא עף חמש עשרה מטר קדימה. רות עברה לרוורס ונעסנו במהירות אחורה, עד שאחרי מאה מטר התנגשנו ברכב ועצרנו. מולנו בלם בחריקה רכב גדול שחור בלי לוחיות רישוי, ממנו פרצו אישה וארבעה גברים, לבושים במדים סמי צבאיים, סוג של מדי חברת שמירה. הגברים היו מזוקנים ונראו חזקים מאוד, ממש מרובעים, כל אחד בגודל מקרר. האישה חטפה את הילד, רות התחילה להיאבק בה. אחד הגברים קפץ אלי והתחיל להלום בעוצמה. פה נזכרתי באימוני האגרוף שלי, התחמקתי מהמכות, חיכית לרגע שבו הוא יחשוף את הסנטר שלו למכה. ואז כאשר לחלקיק שניה הוא הוריד ידיים, מיד עשיתי לו תרגיל הטעיה עם השמאל ואז עם כל הכוח שעוד נותר בי ועם כל הגוף יישרתי את הימין שלי לתוך הסנטר שלו, הוא קרס. הסתובבתי וחיפשתי את רות עם ילד, ראיתי את רות מדממת, מרימה בלטה גדולה ומנפצת אותה על ראשה של האישה. ואז אותו אחד שלפני שנייה השכבתי אותו עם הימין, קפץ עלי מאחור והתחיל לחנוק אותי. בקצה העין הספקתי לראות שלידנו עצר עוד רכב שחור וממנו יצאו עוד ארבעה לבושים מדים צבאיים והתקדמו במהירות לכיוננו. ואז פתאום הופיע מולי נתן. הוא נראה שונה לגמרי, כולו אדום, מזיע, עם פה מדמם, ובעניו אש של זעם, הוא הרים יד עם אקדח וכיוון לראשי. עצמתי עיניים. ואז נורתה הירייה. הגורילה שחנק אותי מאחור התמוטט, כל הראש שלי והחולצה היו ספוגים בדם וחתיכות המוח שלו. נתן הסתובב לכולם וצעק בקול מפחיד שמעולם לא שמעתי ממנו: "כולם לברוח! כל מי שיכול לברוח מיד,זו פקודה!" הדבר האחרון שעשיתי היה לחפש את רות, אך כבר לא ראיתי לא אותה ולא את הילד. בכל הכוח שנותר בי התחלתי לרוץ הכי מהר שאני יכול לכיוון המוסכים בתפילות.

במשך שעתיים התחבאתי במגרש גרוטאות. כשהתחיל להחשיך קמתי והתקדמתי לכיוון שטיפת מכוניות. שם שטפתי את עצמי עם צינור, מצאתי בגדים של שוטף מכוניות.

היה לנו כלל שאם קורה משהו ואנחנו כבר לא יכולים לחזור לדירה, היה לנו מקום מפגש לעת חירום בבית קפה קטן וישן בכפר ג'בל מוכבר במזרח העיר. המטרה שלי הייתה להגיע לשם בדרכי עפר ולקוות שאמצא שם עוד מישהו שהצליח להינצל. האדרנלין כבר צנח למטה והתחלתי להרגיש כאבים בכל בכל הגוף, רעב וצמא, המיגרנה התעוררה, אבל הכי רציתי כוס תה עם סיגריה ומקלחת חמה.

אחרי שלוש שעות נכנסתי לפאתי הכפר ועייף מאוד ותשוש צעדתי לכיוון בית הקפה. נעמדתי בכניסה לבית קפה, היה כמעט ריק, רק בשולחן אחד ישבו כמה מבוגרים ועישנו נרגילה. מיד מצאתי את השולחן שלנו, ישבו בו רק נתן ורות. לא ידעתי אם לבכות או לשמוח. נתן הזמין לי שקשוקה, ענבים, קפה וקינוח. בלי להגיד מילה היה ברור הכל. הילד, החוקר והעיתונאי אצלם. זה המצב. אחרי שאכלתי הדלקתי סיגריה. נתן דחף לכיווני עיתון. על העמוד הראשון הייתה כותרת גדולה: חמישה הרוגים - בתאונה טרגית בכביש הבקעה".מתחת לכותרת מודפסות תמונות עדכניות של כולנו.

כלומר אנחנו כבר נחשבים מתים. דיברנו בשקט על מה שכל אחד ראה מה קרה עם האחרים. נתן הזיז לכיווני שטר של מאה שקל, קופסת סיגריות וכרטיס רב קו אנונימי.

נתן הוציא מהתיק והניח על השולחן מחשב נייד הסודי שלנו. זה היה הדבר הכי יקר, הכי שמור. בו היו שמורים כל המחקרים שלנו, כל הקבצים, כל העבודות. וגם תיקיה עם חמש הקלטות באורך שעה שבה כל אחד מספר את סיפורו האישי.

הם צריכים את זה - אמר נתן והצביע על המחשב. - ברגע שניתן להם את זה הם ישחררו את כולם ויעזבו את כולנו בשקט, נוכל להמשיך לחיות חיים רגילים, קטנים ועצובים. אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו בוחרים, להיכנע אבל גם להציל את החברים שלנו, או.. ואז הוא הצביע על העיתון.

לקפה נכנסה קבוצת נערים קולנית. המוכר צעק להם משהו והם עזבו. רות הניחה את ראשה על הכתף שלי. נתן חייך לראשונה, תווי פניו התרככו. חיבקתי אותה בעדינות.

גם רות וגם אני אמרנו שאין ברירה, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם זה, נכון, אנחנו נכנע לכוח עיוור ואלים, אנחנו נוותר על החלומות שלנו, על גאוותנו כבני אנוש, אבל יהיו לנו את החיים של החברים שלנו ואת החיים שלנו בחזרה.

ראיתי שנתן קצת זז בחוסר נחת, הוא מחפש את המקטרת שלו, הוא שונא סיגריות רגילות.

הוא הזמין חשבון, חייך ואמר: שמעתי אתכם. וזה מה שנעשה - אני יוצא מפה ונוסע דרך מרכז העיר עם המחשב ביד, לעיני כולם. אני חוזר לדירה שלי, מחבר שוב את האינטרנט, את הטלפון, הכל. ברגע שהם יבינו שהמחשב אצלי, שזה רק אני - הם ישחררו את כולם ויעזבו אתכם. אני אמשיך לעבוד על כל המחקרים שלכם, אתחיל לפרסם אותם ברשת. זו ההחלטה סופית ובלתי ניתנת לערעור. הוא קם. - נתן לא! אתה לא יכול! זה לא הוגן! - צעקתי לו. רות תפסה אותו ביד והתחילה לבכות. הוא ליטף את ראשה, לחץ לי יד ויצא בצעדים מהירים.

עבר שבוע. חברה של רות יצאה לחול ונתנה לנו לגור בדירה קטנה שלה ברחביה. הילד איתנו. מוזר לחזור ולחיות חיים שקטים ורגילים. אנחנו שותקים הרבה, אין צורך בדיבור. כל בוקר אני בודק כותרות העיתונים, עובר על אתרים העוסקים בפלילים, עובר על רשימת הנפטרים.

אחרי שבוע החלטתי להגיע לדירה של נתן. בבניין היה שקט. דלת הכניסה לדירה הייתה פתוחה תלויה על ציר אחד. במטבח החלון היה פתוח, על השולחן ישבה יונה ואכלה מחתיכת לחם.

נכנסתי לחדר העבודה שלו. בכל הקיר מהתקרה עד הרצפה היו פגיעות עמוקות, כאילו מישהו ניסה לשבור את הקיר עם פטיש עשרים קילו. התריסים היו מחוררים כנראה מהכדורים שנורו מנשק אוטומטי. כל הקיר מעל שולחן הכתיבה שלו היה מכוסה בשכבות שחורות של להבות אש או אבקת השריפה, כנראה התפוצץ פה מטען חבלה רב עוצמה. על השולחן הייתה ערמה של חול לבן משום מה, כמו של חוף הים. הרמתי את הראש למעלה - על תקרה היו שתי עקבות שחורות של רגליים אנושיות יחפות.

כן, היקום או מה שזה לא יהיה עשה פה עבודה רצינית, הוא ממש ניסה למחוץ את נתן, מאוד עצבני.

על הרצפה מצאתי פתק חצי שרוף בכתב ידו של נתן, יותר מאחור גיליתי שזה לקוח מספר "אורות הקודש" של הרב קוק, שגם הוא היה אחד מאיתנו ומת בייסורים קשים ממחלת הסרטן, כי הוא גילה יותר מדי סודות.

אני מבין את תוכן הפתק במלואו, לכבוד נתן:

"ולזאת קרואים הם אמיצי הכח, אלה הלבבות אשר אור ד' הוא כל תוכן חייהם. גם אם נשברו ונוקשו מרוב יאוש, גם אם נתעלפו ממיעוט אמונה בעצמם, גם אם עיפו במלחמתם נגד המון רב, ההולך בבטחה אל הרוח אשר עיניו הפקוחות לפי דעתו ישאוהו, לא יחדלו תת מתקם, לא יחדלו להתעודד, ודגל רזי תורה, וחוסן דעת ואמונה ברורה ופנימית, וישועת עולמים לישראל ולאדם, לגויות ולנשמות, לעולם ולעולמים כולם, לגדולים ולקטנים, לזקנים ולצעירים, בידם.

ואם אנו מדברים והאילמות תוקפת אותנו. אם אנו מבטאים והמושגים נטבעים בדומיתנו, מפני שאין בנו כח להדריר את הדבור, לחפש את המילול, לא בשביל כך נבהל ונסוג אחור מחפצנו הקבוע. כבדות הפה לא תעצור כח לעצור את הזרם של החפץ הנשגב, אשר דבר ד' בו יגלה, אשר יאמר דבר לאזר כח לנכשלים, לבשר שלום ליריבי עם. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ד' ורפאתיו."

אני יודע שנתן חי, שהוא לא נשבר, שהוא ממשיך להילחם. הוא יכול להיות עכשיו במערות מדבר יהודה עם נערי גבעות, או עם סודנים בדרום תל-אביב, או בבית תמחוי במאה שערים.

רות, הילד, דרך אגב שמו אורי, ואני שלושתנו פונים אליכם בבקשה אחת

תצילו את נתן סטרוגצקי