הגיבור השלישי: מדוע הקולנוע הישראלי מפחד מהיוצר הנבואי?

ההיסטוריה, לעיתים, קושרת יחד גורלות באופן מפתיע ורב משמעות. בסוף המאה ה-19, שני "אנשי אגדה" – האחד, אמן הפנטזיה הקולנועית, ז'ורז' מלייס; והשני, מחזאי וסופר וינאי, תיאודור הרצל – נמשכו בעל כורחם אל תוך המציאות הפוליטית הגסה על ידי אותו אירוע בדיוק: משפט דרייפוס.

רבים סבורים, ובצדק, כי הקולנוע כאמנות נולד עם מלייס, כאשר החל ליצור עולמות בכוח הדמיון, ולא עם האחים לומייר, שעסקו בשעתוק המציאות. אך דווקא מלייס, איש הדמיון, הוא זה שהגיב לאי-צדק המוסרי ביצירה הריאליסטית ביותר – הדוקו-דרמה הפוליטית הראשונה על משפט דרייפוס. ובמקביל, הרצל, איש האגדה והתיאטרון, הוא זה שהכריז מול המציאות הקשוחה – "אם תרצו, אין זו אגדה". זו אינה אמירה של פוליטיקאי, אלא הצהרה של יוצר; הכרזה על כך שבכוח הרצון והדמיון ניתן לברוא מציאות חדשה.

הכרזה זו מהדהדת מסע עתיק יותר, מסע ארכיטיפי של גואל אחר, שגם הוא היה יוצר של מציאות. והשאלה מדוע שתי דמויות מכוננות אלו – משה והרצל – כמעט ואינן זוכות לייצוג בקולנוע הישראלי, חושפת אמת עמוקה על האתגר הגדול ביותר של היצירה הישראלית כיום.

שני הדימויים הכוזבים

הקולנוע העולמי, ובעקבותיו גם הישראלי, לכוד מאז משפט דרייפוס בין שני ייצוגים שטוחים של היהודי. הראשון הוא ארכיטיפ דרייפוס: היהודי כקורבן. הוא חלש, נרדף, סובל, ותמיד צודק מבחינה מוסרית מעצם חולשתו. זהו דימוי שקל להזדהות איתו, אך הוא מקבע את היהודי בעמדת הקורבן הנצחי.

מולו קם הדימוי הנגדי והשטחי לא פחות: ארכיטיפ הכובש. זהו הישראלי החדש, החזק. ובפרדיגמה הפשטנית הזו, אם הוא חזק ומנצח, הוא בהכרח חייב להיות לא-צודק, אכזרי. היצירה הישראלית מתקשה עד היום להשתחרר מהדיכוטומיה הכוזבת הזו של "צודק וחלש" או "חזק ולא-צודק". היא חוששת מהאפשרות השלישית, מהגיבור המורכב באמת.

---

הארכיטיפ של היוצר הנבואי – מסעו של משה

כדי להבין את הגיבור השלישי החסר, עלינו להתבונן במסעו של משה, לא כסיפור היסטורי, אלא כמסלול ההכשרה של היוצר הנבואי. למסע זה שלושה שלבים:

1. שלב מצרים (לימוד ה"מדעי המדינה"): משה גדל בארמון פרעה, מרכז התרבות והכוח של זמנו. שם, כמו הרצל בווינה, בלב התרבות האירופית, הוא רוכש את הכלים לניהול העולם, את "מדעי המדינה", את השפה והטכניקה. המפגש עם איש מצרי מכה איש עברי - מעורר בו תודעה מוסרית, כמו אצל הרצל שרואה איש צרפתי מכה את דרייפוס. אך אצל משה זוהי עדיין תודעה קוסמופוליטית ופשטנית, המבוססת על המשוואה "החלש תמיד צודק".

למחרת, כאשר הוא רואה עברי מכה עברי ונדחה על ידם, האשליה הזו מתנפצת. קריאתו "אכן נודע הדבר" אינה רק פחד מהתגלות מעשהו, אלא הבנה עמוקה ומטלטלת: המציאות מורכבת יותר, העברים אינם צדיקים תמימים, והחלש אינו בהכרח צודק. הבנה זו, והדחייה הכפולה – מהמצרים הרודפים ומהעברים שאינם מקבלים אותו – מאלצת אותו לצאת למסע עמוק יותר.

2. שלב מדיין (לימוד ה"מסר"): במנוסתו, משה יוצא למסע חוצה עולם. על פי המדרש, הוא מחפש עם חדש כדי לגאול אותו, מאוכזב הן מהמשעבדים והן מהמשועבדים. הוא מגיע אל יתרו. ויתרו אינו דמות שולית; הוא "כהן מדיין" שעבד את כל סוגי העבודה הזרה. זוהי, כפי שמלמד מניטו, עדות לחיפוש הוליסטי, לניסיון להכיל את כל האמונות כדי למצוא את האחדות, זה הכי קרוב למונותאיזם המוחלט העברי העתידי. אצל יתרו, משה לומד את "מדעי הנבואה". זהו שלב הזיכוך הפנימי, המעבר מהעיסוק בכלים חיצוניים של פוליטיקה וכוח, לגילוי התוכן הפנימי, המהות הרוחנית.

3. שלב הסנה (התגלות ה"שליחות"): זהו רגע המהפך הגדול. משה מתבקש לאחד את שני העולמות שלמד – את מדעי המדינה ממצרים ואת מדעי הנבואה ממדיין – וליישם אותם על עמו שלו. ההתנגדות העזה שלו אינה נובעת מענווה בלבד, אלא מהקושי העצום לעבור מהאוניברסליות הקוסמופוליטית אל הלאומיות הפרטיקולרית. אך שם, בסנה הבוער, הוא מגלה את הסוד הגדול, שגם אברהם אבינו גילה לפניו: הלאומיות העברית אינה אגואיזם לאומי, אלא היא הדרך היחידה למימוש האוניברסליות האמיתית.

---

המהות הפנימית אינה בריחה מהמציאות

הקריאה של הקולנוע הקדם-נבואי להתחבר למהות הפנימית, לעולם הדמיון והחלום, עלולה להישמע כבריחה מהמציאות. ההיסטוריה של הקולנוע מוכיחה את ההפך. פדריקו פליני, שאני מחשיב אותו כאחד מהבמאים הקדם נבואיים, כמו את טרקובסקי, החל את דרכו כחלק מהניאו-ריאליזם האיטלקי. כאשר עבר ליצור סרטים אישיים ופנטסטיים כמו "8 וחצי", הוא הואשם על ידי חבריו בבגידה ובבריחה מהמציאות. תשובתו הייתה מהדהדת: "גם העולם הפנימי של האדם, הפנטזיות והחלומות שלו – הם חלק מהמציאות". המציאות אינה רק מה שנראה לעין; המציאות הפנימית היא מנוע רב עוצמה המעצב את המציאות החיצונית.

בדיוק כפי שראינו אצל מלייס: דווקא היוצר שחי בעולמות הדמיון היה זה שהגיב בצורה החריפה והריאליסטית ביותר לעוול מוסרי ממשי. החיבור למהות הפנימית אינו בריחה; הוא טעינת המצברים הרוחניים הדרושים כדי לפעול בעולם במלוא העוצמה.

---

האתגר של היצירה הישראלית החדשה

הקריאה ליוצרים הישראלים אינה ליצירה מגויסת המשרתת אידיאולוגיה לאומית. להפך. זוהי קריאה להשתחרר מכל האידיאולוגיות החיצוניות, ולצאת למסע פנימה, אל שורש מהותם.

דווקא אנשי קולנוע יודעים מצוין שהסיפור הספציפי, המקומי והאישי ביותר – הוא זה שהופך לבאמת אוניברסלי. האוניברסליות האמיתית צומחת מתוך האותנטיות העמוקה ביותר.

ומהי המהות הפנימית והאותנטית ביותר במקרה שלנו? זוהי הנבואה העברית. זהו לא מושג דתי, אלא תרבותי-רוחני. זוהי הסגולה הייחודית של התרבות העברית, הכישרון הישראלי המקורי. זוהי תפיסת עולם שרואה באדם שותף לבריאה, ואת הסיפור כמחולל מציאות.

זוהי הבשורה האמיתית שיש ליצירה הישראלית להציג, קודם כל לעצמה, ומשם לעולם כולו: שהדרך אל תיקון העולם האוניברסלי עוברת, בהכרח, דרך החיבור האמיץ והכן אל המהות הפנימית והייחודית שלנו.