לפסל בזמן, לברוא מועד: על עריכה קולנועית ותפיסת הזמן ביהדות

כל מי שנכנס פעם לחדר עריכה יודע: עבודתו של העורך היא בראש ובראשונה התעסקות בזמן. שנייה אחורה, פריים קדימה, קאט. אבל באיזה "זמן" אנחנו עוסקים? האם רק בזמן הכרונולוגי, הליניארי? או שיש אפשרות לערוך מתוך תפיסת זמן אחרת, עשירה ועמוקה יותר?

בתורה, המילה "זמן" כמעט ואינה קיימת. במקומה, המחשבה העברית מציעה שלושה מושגים שונים בתכלית: עת, עולם, ומועד.

1. עת (ה"עכשיו" של השוט) "עת" קשורה למילה "עתה", כלומר, הרגע הנוכחי. זהו הזמן הסובייקטיבי, החוויה הרגעית. בחדר העריכה, ה"עת" היא השנייה הבודדת, הפריים, השוט. היא הקצב הפנימי של כל רגע, התחושה ששוט אחד מעביר כשהוא עומד בפני עצמו.

2. עולם (כמו "לעולם" לנצח) (הנצח של הסרט) "עולם" הוא הנצח, הזמן שמעבר לזמן. הוא מייצג את המבנה הגדול, את הרעיון השלם שאינו תלוי ברגע חולף. בחדר העריכה, ה"עולם" הוא הנרטיב כולו, הציר המרכזי של הסרט, המסר או התחושה שנשארים עם הצופה הרבה אחרי שהסרט נגמר.

3. מועד (הקאט כמפגש) "מועד" מגיע מהמילה "להיוועד", להיפגש. זהו הרגע המקודש שבו הנצח ("עולם") פוגש את הרגע החולף ("עת"). ישנם מועדים שנקבעו מראש (חגים), וישנם מועדים שהאדם שותף בקביעתם (כמו ראש חודש). בחדר העריכה, הקאט הוא ה"מועד". נקודת החיתוך היא המפגש המקודש בין שני שוטים, בין שני רגעים. זהו המקום שבו העורך, כשותף לבריאה, מחליט להפגיש בין הנצחי לחולף וליצור משמעות חדשה.

הזמן היהודי: ספירלה של שינוי תפיסת הזמן היהודית אינה מעגל סגור, אלא ספירלה שיש לה כיוון ותקווה. המילה "שנה" קרובה ל**"שינוי", ו"חודש"** ל**"חידוש"**. יציאת מצרים, למשל, לא הייתה רק יציאה לחירות מעבדות פיזית, אלא גם יציאה לחירות מהעבדות לזמן המעגלי והפסימי. היא קבעה ראש חודשים חדש באביב, בזמן של צמיחה, והציגה את המצה – "לחם ללא זמן", לחם שהשתחרר מהצורך לתפוח.

בחדר העריכה, זוהי קריאה לעורך לא רק לסדר אירועים, אלא לבנות נרטיב של שינוי ותקווה. להבין שכל מעגל (סצנה, מערכה) צריך לקדם את הקו הפנימי של הסיפור.

מסע בזמן: תשובה, שבת ועריכה היהדות מניחה שהזמן אינו בלתי הפיך. התשובה היא היכולת לחזור לעבר ולתקן את משמעותו המוסרית. השבת היא היכולת לפגוש את העתיד ("מעין עולם הבא") שבא לבקר בהווה. בחדר העריכה, אלו הם הכלים החזקים ביותר שלנו. הפלאשבק אינו רק כלי לחשיפת מידע, אלא הזדמנות לעשות "תשובה" קולנועית – להציג אירוע עבר באור חדש שמשנה את כל הבנתנו את ההווה. הפלאשפורוורד או הרמיזה המקדימה הם דרך להביא "טעימה מהעתיד", ליצור תחושה של גורל או של נבואה הממתינה להתגשם.

עריכה כמהפכה: הבשורה של הזמן היהודי כשם שתפיסת הזמן ביהדות היא מהפכה שיש לה בשורה – הבשורה על היכולת לתקן את העבר ולטעום את העתיד – כך גם העריכה הנובעת ממנה חייבת להיות מהפכנית, אוונגרדית וניסיונית. זוהי עריכה שאינה כבולה לכרונולוגיה. היא חופשייה לקפוץ בזמן, לחבר בין זיכרון לנבואה, בין תיעוד לחלום. היא לא רק מסדרת את השוטים לפי סדר התרחשותם, אלא מחברת אותם לפי ההיגיון הפנימי של הרצון הנשמתי, ויוצרת "מועדים" – מפגשים חדשים ובלתי צפויים בזמן. הבשורה של עריכה כזו היא שחרור הצופה והיצירה מכלא הזמן הליניארי, והזמנה לחוויה שבה כל רגע נושא בתוכו את העבר ואת העתיד גם יחד.

זהו ההבדל בין סרטים כמו "חזרה לעתיד" או "בין כוכבים", המאפשרים דיאלוג עם הזמן, לבין "סולאריס" של טרקובסקי, שבו העבר כופה את עצמו על ההווה ללא יכולת תשובה. אך כמובן, כפי שאומרת המשנה:

"אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".

תפקידנו כיוצרים הוא להבין מה המקום ומה השעה.

קולנוע מקדשי אם ישנם סוגים שונים של זמן, ואם העורך יכול לנוע ביניהם, אז אולי סרט קדם-נבואי הוא מפגש בין נשמת היוצר לנשמת הצופה. ואם הנשמה היא אינסופית, אז הסרט הוא דיאלוג בין שתי חתיכות של נצח.

זהו קולנוע מקדשי – נקודת מפגש בין הנצחי לחולף, בין האינסוף לבין העכשיו הרגעי.

ולעורך שיושב כעת מול הטיימליין, המלצה בשתי מילים: פתיחות וחירות. עזות של קדושה.

‫