פריים כמרחב מקודש, הסרט כקורבן

כשהיוצר בורא עולם, הוא גוזר על עצמו להישאר מחוץ ליצירתו. מסך בלתי נראה מפריד בינו לבין גיבוריו, ומאפשר להם אוטונומיה. לכן, המחשבה על בית המקדש כמקום שבו הבורא ויצירתו נפגשים היא מחשבה שפורצת את המסכים, מחשבה כמעט בלתי אפשרית. אולי משום כך העולם לא יכול היה לשאת את המפגש הזה, ושני בתי המקדש לא החזיקו מעמד.

אבל הגעגוע למפגש הזה נשאר. ומה אם הקולנוע, יכול להציע דרך חדשה לחוות אותו?

הסרט כקורבן: מעור לאור

באופן כמעט נבואי, לפני העידן הדיגיטלי, סרט הצילום היה עשוי מחומר אורגני – מבשר ועור של בהמות, שנחשף לאור. עור שהופך לאור.

הרעיון הזה מזכיר לי את דודה מאיה היקרה, צלמת דגולה שנהגה לומר שבעולם הזה אור וחושך משמשים בערבוביה, אך תפקידה הוא לחפש את הניצוצות של "האור הגנוז" העתידי. היא ידעה, כפי שנאמר בספר הזוהר, שברקיע ישנה "ישיבה של משיח", ומתקבלים אליה רק אלו המסוגלים להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק – וזו הייתה כל מהות עבודתה. היא הייתה מספרת על פרשת בראשית, שבה אלוהים הלביש את אדם וחווה ב**"כָּתְנוֹת עוֹר"**... אבל בתורתו של רבי מאיר, היא הייתה מוסיפה, היה כתוב אחרת: "כָּתְנוֹת אוֹר". רבי מאיר, ששמו מעיד עליו, כבר חי בתפיסה של העתיד, שבו הנשמה לא מתלבשת בגוף, אלא באור.

אולי זהו סודו של מעשה הצילום, כפי שאמרה דודה מאיה: הרגע שבו העור (סרט הצילום) נחשף לאור, והופך לדימוי שמגלה את הקדושה שבתוך היומיומי. האם יצירת אמנות יכולה להיות סוג של "קורבן"? לא במובן של הקרבה, אלא במובן המקורי של המילה – לְקָרֵב. לקרב בין הבורא לנברא, בין היוצר לצופה, בין הרוח לחומר.

הפריים כמרחב מקודש

אם הסרט הוא הקורבן, הרי שהפריים הוא מרחב מקודש, שבו המפגש מתרחש. זהו מרחב אינטימי, "בין-נשמתי", שבו נשמת היוצר פונה אל נשמת הצופה. זהו מפגש חי בין שני חלקיקי נצח, כמו שני הכרובים שהיו בקודש הקדשים.

התיאורים הפיזיים של בניית המשכן והמקדש בתורה מלאים בסודות יצירה עליונים. המדען אייזק ניוטון חקר את מבנה המקדש כדגם מוקטן של מבנה היקום. למה אנחנו, כיוצרים, לא לומדים את הסודות האלה? למה לא מנסים לתרגם את האדריכלות הנשמתית הזו לשפה קולנועית?

אולי קולנוע כזה, קולנוע מקדשי, יכול ליצור אצל הצופה חוש חדש, "חלל פנוי" בנפש, מקום שבו יש מקום למפגש עם הבלתי נתפס, ולעורר מחדש את הגעגועים לאותו מפגש ראשוני.