עולם, שנה, נפש: המפה הקבלית של היצירה הקולנועית

נהוג לחשוב על קולנוע במונחים של מרחב וזמן, תמונה ותנועה. אך חכמת הקבלה, בספר יצירה העתיק, מציעה מפה עמוקה יותר למבנה המציאות, מפה שבאופן מפתיע, מתגלה כמדריך מדויק לאמנות הקולנוע. על פי ספר יצירה, העולם הגלוי עומד על שלושה ממדים יסודיים: עוֹלָם (מרחב), שָׁנָה (זמן) ונֶפֶשׁ (התודעה האנושית).

ראשי התיבות שלהם, עש"ן, מרמזים על פרדוקס עמוק. בעוד שעשן נראה לנו חמקמק ובלתי-ממשי, התורה מתארת את רגע ההתגלות הממשי והעוצמתי ביותר, מעמד הר סיני, במילים "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ". מכאן אנו למדים שהרגעים הרוחניים האמיתיים ביותר, שבהם המציאות כולה הופכת להתגלות, מופיעים דווקא בצורה הבלתי-נתפסת והאתרית ביותר – בדיוק כפי שהחוויה הקולנועית עצמה היא ריקוד חמקמק של אור ועשן.

עוֹלָם (Olam) – המרחב כהיכל

בקולנוע, ה"עולם" הוא הרבה יותר מה"לוקיישן" או התפאורה. זהו המיז-אנ-סצנה, הארכיטקטורה של הפריים. כל קומפוזיציה, כל שימוש באור וצל, כל חפץ המונח במרחב – כל אלה יחד בוראים עולם בעל חוקיות ואישיות משלו. המרחב הקולנועי אינו רקע דומם לדרמה, אלא, כפי שהרב קוק מלמד, ישות חיה בעלת רצון. בירושלים, כותב הרב, "המקום שואף אל אין גבול". כך גם בפריים הקולנועי המקודש, המרחב הפיזי הופך להיכל, למקום שיש בו פוטנציאל למפגש עם הנשגב.

שָׁנָה (Shanah) – הזמן כנבואה

ה"שנה" בקולנוע אינה רק אורך הסרט בדקות. זהו הדופק הפנימי שלו, הנשימה. קצב העריכה, אורך השוטים, תנועת המצלמה – כל אלה הם מניפולציה של הזמן החווייתי. ישנו הזמן הליניארי של העלילה, אך ישנו גם הזמן הפנימי, הנפשי, שבו רגע אחד יכול להימתח לנצח, ונצח יכול לחלוף ברגע. בירושלים, "הזמן שואף אל הנצח". כך גם בקולנוע הנבואי, הזמן אינו רק כרוניקה של אירועים, אלא כלי המאפשר לצופה לחוות מצב תודעה שבו העבר, ההווה והעתיד מהדהדים זה בזה. זהו זמן שאינו רק מספר, אלא מתנבא.

נֶפֶשׁ (Nefesh) – הנשמה כמסע

ה"נפש" היא הממד השלישי והמכריע, זה שמעניק משמעות לשניים האחרים. זוהי התודעה האנושית – של הדמות ושל הצופה – החווה את המסע דרך המרחב והזמן שהסרט בורא. ללא הנפש, המרחב הוא ריק והזמן חסר פשר. הסרט, במהותו, הוא "בבואה של הטיול הנשמתי בין העולמות, דרמה שבה הנשמה מתארגנת ונוכחת במרחב ובזמן". בירושלים, "האדם שואף אל מקורו", וכך גם בקולנוע, מסע הנפש הוא תמיד, בסופו של דבר, חיפוש אחר המקור, חזרה אל הבית הפנימי.

הנחיית הבימוי של חז"ל: למצוא לכל דבר את מקומו ושעתו

כאשר שלושת הממדים מתלכדים בהרמוניה מושלמת, נוצר רגע של קולנוע גדול. רגע שבו המיז-אנ-סצנה (עולם), הקצב (שנה), והחוויה הפנימית של הדמות (נפש) חוברים יחד לנקודה אחת מדויקת של התגלות.

נראה שחז"ל, במסכת אבות, נתנו לנו את הנחיית הבימוי המזוקקת והעמוקה ביותר למשימה זו:

"שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, וְאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה."

משנה זו היא סיכום מושלם של מודל עש"ן עבור היוצר:

• "אין לך דבר שאין לו מקום" – זהו סוד העולם. תפקידו של הבמאי הוא להיות קשוב כל כך למציאות, עד שהוא מוצא את המקום המדויק לכל חפץ, לכל צל, לכל פריט במיז-אנ-סצנה.

• "ואין לך אדם שאין לו שעה" – זהו סוד הנפש והשנה. תפקידו של הבמאי הוא למצוא את הרגע המדויק, את ה"שעה" הנכונה, שבה כל דמות (אדם/נפש) צריכה לפעול, לשתוק, לנוע או להתגלות, ואת משך הזמן (שנה) המדויק של אותה התגלות.

• 
  

הקריאה ליוצר הקדם-נבואי היא להיות אמן של הקשבה, אדם שמכיר בכך שלכל פרט במציאות יש את מקומו הנכון וזמנו המדויק, ותפקידו הוא לחשוף את ההרמוניה הזו ולתת לה ביטוי על המסך.