הפואטיקה החדשה: בין אריסטו לכהן הגדול

הדרמה המערבית, מהתיאטרון היווני ועד לקולנוע ההוליוודי, בנויה על יסודות שהניח אריסטו ב"פואטיקה" שלו. תכליתה של הדרמה, על פי אריסטו, היא להוביל את הצופה לפורקן רגשי, לטיהור, לקָתַרְזִיס. הקתרזיס הזה מושג דרך מתח דרמטי, התנגשות בין רצונות, ומאבק בין טוב לרע. הבמה היא שדה מלחמה, והסיפור הוא כלי לזיכוך רגשות.

אך האם זו הדרך היחידה? המסורת הנבואית העברית מציעה פואטיקה אחרת, תפיסת עולם שונה לחלוטין. היא אינה רואה בסיפור שדה מלחמה, לא מלחמה תמידית בין האלים לבני אדם, לא גורל שמכניע את האדם, אלא מרחב של מפגש.

מהקתרזיס אל המפגש

כאשר ביום קדוש (יום כיפור), אדם קדוש (הכהן הגדול) נכנס למקום קדוש (קודש הקדשים), נוצרת אחדות של זמן, מקום ועלילה, בדומה לאידיאל היווני. אך המטרה כאן שונה בתכלית. היא אינה זיכוך רגשות הצופה, אלא מפגש כולל וחובק בין הבורא לנברא.

הבורא הוא אין-סוף, אך גם הנברא הוא "נטף של אין-סוף". מטרת הפואטיקה על פי הכהן הגדול היא פגישת אוהבים בין שתי חתיכות של נצח. התרבות הנבואית רואה ביחסים בין הבורא לנברא שותפות הרמונית, שיח אוהבים. הנשמה האנושית היא חלק מהנשמה האלוהית, והסיפור הוא המרחב שבו הן נפגשות. ההבדל הזה משנה את כל יסודות הדרמה. במקום מלחמה בין ערכים, התרבות הנבואית מחפשת את ההשלמה ההרמונית ביניהם, שבה כל ערך ורצון מממש את עצמו ומשלים את עץ החיים. מכאן נובעת האופטימיות היסודית שלה: האדם טוב ביסודו וטוב בסופו.

לחוות התגלות מול "לשחק" התגלות

ההבדל מתחדד עוד יותר כשאנחנו בוחנים את תפקיד התיאטרון. כפי שהסביר הרב שרקי, הדרמה היוונית מעמידה על הבמה שחקנים הלובשים מסכות של אלים וומביימים ומשחקים את מעמד ההתגלות. התרבות העברית המקראית, לעומת זאת, לא נזקקה לכך. היא לא הייתה צריכה "לשחק" התגלות, כי היא חוותה אותה על אמת – במעמד הר סיני, האל התגלה לעם כולו בצורה חווייתית ולאומית. הנבואה הייתה מציאות חיה, יומיומית, היו בתי ספר לנבואה, סטודנטים הנבואה. המפגש עם מקור החיים, עם האין סוף היה חלק מהחיים. 

דווקא בפורים, חג המתרחש בזמן סילוק הנבואה, כשהפנים האלוהיות נסתרות, נולד הצורך ב"תיאטרון" היהודי. אנחנו חובשים מסכות, מתחפשים, ומשחקים את סיפור הגאולה, כי בהיעדר הנבואה, התיאטרון הופך לכלי חדש לגילוי הנסתר.

הקריאה של האמנות החדשה

וכעת, בזמן שיבת ציון, בעידן הקדם-נבואי, מתעורר מחדש הגעגוע לאותה חוויה ישירה. לכן, האמנות היהודית החדשה נקראת למשהו אחר. היא לא צריכה "לביים ולשחק" התגלות, כמו התיאטרון היווני והאמנות המערבית שצמחה ממנו. היא צריכה לשאוף לנבוע בעצמה מתוך התגלות, ובד בבד להכשיר את הכלים להתחדשותה של ההתגלות המודרנית.

הסרט הופך לגילוי של נשמה. האישיות האינסופית של היוצר פוגשת את האישיות האינסופית של הצופה. וכאן טמונה המשמעות העמוקה של "ואהבת לרעך כמוך" במעשה היצירה: להתייחס לנשמת הצופה כפי שהיית רוצה שיתייחסו אל הנשמה שלך; לנהל עמו שיח נשמתי באותה שירה תמידית, באותה עוצמה עדינה, באותו עושר ועומק אינסופי, באותו לשד של עץ החיים. זוהי חוויה חובקת וחיה, ריכוז של עצם היש, הנובעת ממקור החיים, שהוא מקור האין סוף.