אשתי השנייה פפילוטה

ביום גשום וחורפי כמו היום, אני נזכר באשתי השנייה, הדוכסית מילכה מכבית פפילוטה, בתו האמצעית של הדוכס בוריס בר יוחאי, הידוע לשמצה.

השידוך נכפה עלינו עד ידי זקני העדה, כי פפילוטה הייתה כבר רווקה מבוגרת מדי, כמעט בת 22, ואני בזמן הזה כבר הייתי גבר קווקזי גרוש וסולידי בן 30, ניהלתי עסק עצמאי לייצור כיסוי ראש לנשים על ידי בינה מלאכותית.

אם אגיד שפפילוטה הייתה אישה סוררת, זה לא להגיד כלום. להכיר בסמכות כלשהי היה ממש מנוגד לטבע שלה. היא גם לא הכירה שום נימוסים וכללים חברתיים הכי בסיסיים. כך במסעדות הכי יקרות שהייתי לוקח אותה, היא הייתה אוכלת עם הידיים, מכניסה סכין לפה, שותה יין יקר עם קשית, וממתיקה את הבשר עם הרבה סוכר. היא לא הבינה למה הנשים כל כך עסוקות במראה החיצוני שלהם. הייתה צוחקת עלי כשהייתי מבקש ממנה להשתמש בדאודוראנט. במפגש עם נשים אחרות הייתה לוחצת להן את היד כמו גבר.

פעם אחת, בארוחת צהריים, פפילוטה התפשטה לגמרי, התיישבה ערומה מתחת לשולחן והתחילה לאכול מהרצפה חתיכות עוף. ניסיתי בכל לשון של בקשה לגרום לה לצאת משם ולהתלבש, אך שום דבר לא עזר. הזעקתי את רופא המשפחה ופסיכיאטר פרטי בכיר. עברו שעות וגם שניהם לא הצליחו. ואז, עייף ומרוקן, בסביבות 12 בלילה, התפשטתי ונכנסתי מתחת לשולחן והצטרפתי לפפילוטה. אין לתאר כמה היא שמחה. פתאום הרגשתי רעב והתחלתי גם אני לאכול עוף מהרצפה. בלילה הזה חגגנו וממש התקרבנו אחד לשנייה, היה בלתי נשכח.

עבר זמן. יצאנו לטיול חוצה ישראל. בכל מקום שהגענו אליו פפילוטה קנתה מעריצים רבים ומושבעים. היא הייתה המלכה של נערי גבעות במדבר יהודה, של נרקומנים וזונות בתחנה הישנה, של חרדים אנוסים במאה שערים. דרך אגב, היא הפכה להיות המנהלת הראשית של העסק שלי.

ואז, כשהיינו בהפלגה בים המלח על ספינת טילים ישנה של חיל הים, הדוכסית פפילוטה נרדמה ולא קמה משנתה. הכל היה לשווא. הרופאים הכי טובים, עזרה של גורמים בינלאומיים בכירים, מאות אנשים ליד מחלקת טיפול נמרץ, כלום לא העיר את פפילוטה שלי.

מאז עברה שנה, בניתי בבית חדר מיוחד שבה פפילוטה ממשיכה לישון תחת השגחה צמודה. ואז לפני חודש המליצו לי לפנות למקובל זקן ועיוור בעיר העתיקה בצפת. בחצות הלילה הוא התחיל לבכות ואמר שפפילוטה היא הצורה הגשמית שלבשה השכינה בכבודה ובעצמה. והיא נרדמה בגלל המצב הירוד של הדור כולו. הדבר היחיד שאפשר לעשות, זה להגיע בכל דרך למלך שאול תחתית, שנמצא בירכתי בור, ברחוב גיהינום 4 בירושלים, מתחת לבניין של הסינמטק, ואז צריך להשיג את האבן הכי יקרה בכתר של המלך, לשחוק אותה עד דק ולהשקות עם זה את פפילוטה.

מאז אני נמצא פה, במחילות תת קרקעיות בדרך אל ממלכת שאול. רבים חושבים שזה גיהנום עם תנורי אש. אבל שאול זה מלשון שאלה, זה מקום שיש בו רק שאלות, ואין תשובות, ממלכת השאלות האין סופיות. המסע הוא ארוך. אני מוכן להכל. יהיה קרב קשה, שאולי לא אחזור ממנו.

רק בזמן האחרון מנקרת אצלי שאלה שאין לי עליה תשובה: האם פפילוטה נרדמה כדי להעיר השכינה? או להפך, המטרה היא הפוכה - היא לא קמה כדי שאשיג את האבן הכי יקרה מהכתר של מלך שאול, אולי כי זה יזריח את אור הגאולה, את איילת השחר?