יומן מלחמה, אשקלון: שישה מפגשים

לפעמים, כדי לכתוב משהו חדש, צריך קודם ללמוד שפה עתיקה. בחודשים האחרונים, מתוך המציאות הכואבת של המלחמה, הרגשתי צורך לחזור למקורות עמוקים, אל תורת הסוד והקבלה. משהו נפתח. קול אחר החל לדבר.

הטקסטים הבאים נכתבו בנשימה אחת, ביום חורפי אחד באשקלון, בהפוגה קצרה בין ההפצצות. הם אינם מאמרים או ניתוחים. הם רסיסי חוויה, ניסיון לתעד את המפגשים המוזרים והפלאיים שמתרחשים כשהמציאות היומיומית נסדקת, ודרך הסדקים מבזיק אור אחר.

---

א.

בבוקר, בפינת רחובות במרכז העיר, התיישב אריה גדול והייתה מהומה רבה. בדיוק הייתי עם תפילין עליי, אז לא היה בי פחד וניגשתי אליו. אמרתי "מה לך פה?". שאג. אמרתי "בוא איתי". בא. נכנסנו לרחוב צדדי, אמרתי לו "אתה לא מתבייש? אתה בא לפה ומטיל אימה על בני אדם?". אמר לי "באתי לדרוש אלוהים". אמרתי לו "מה יועילו השאגות שלך שרק מפחידות אנשים, תחזור מאיפה שבאת". אמר לי "בשאגה שלי גנוזה מחאה גדולה על שפיכות דמים, על כך שאני חייב לטרוף איילות כדי לחיות. נמאס לי לרצוח, אבל הטבע תלוי במצבו של האדם, ומצבו של האדם תלוי במצבם של ישראל, לכן באתי". אמרתי לו "אנחנו אומה קטנה שנלחמת על קיומה, מה אתה רוצה?". אמר לי: "זו הבעיה, אינכם יודעים מי אתם". שאג. אמר לי "פסוק לי פסוקך". אמרתי לו "בראשית ברא אלוהים". אמר לי "על ידי אותה נקודה שנקראת 'ראשית' נברא היכל שנקרא 'אלוהים', עכשיו תמשיך". אמרתי לו "את השמיים. א"ת זה כל האותיות, מאלף עד תו. שמיים זה כל השמות". נרגע. אמרתי לו "לך, תחזור מאיפה שבאת, לא לחינם באת, מחאתך נשמעה, ואכתוב על זה פוסט בפייסבוק. תהיה אופטימי." אמר לי "כל האופטימיות שלי סתומה בשאגה שלי". הלך.

ב.

יותר מאוחר, בדרך הביתה, שמתי לב לאיש שהלך לאט. אחרי כמה רחובות שוב פגשתי אותו, כשכולם מסביב הולכים רגיל. ניגשתי והלכתי לצידו, שאלתי "מפני מה אתה הולך לאט?". אמר לי "אני מלקט מחשבות. מחשבות טובות, רעות, עצובות, מסובכות. והופך את כל המחשבות למחשבה אחת פשוטה. ומחשבה אחת פשוטה אני הופך למילה אחת, ומילה אחת לאות אחת. אותה האות פורחת באוויר ונעלמת, ואז אני מתחיל שוב". אמרתי לו "אם כך אתה עושה, הרי אין פרי לעמל, והכל סופו להיעלם?". אמר לי "לא כך אמרתי. אותה האות נעלמת אבל קיימת. היא נכנסת לערפל, ששם מקום האותיות, ומשם היא עולה לאותו ענן שנקרא 'הענן המחייך', והוא מוריד גשם ומגן מפני השמש". מיד השתחוותי קצת ואמרתי "שלום עליך רבי ומורי, כמה יש כמוך שהולכים לאט?". אמר לי "באשקלון לבד אני, באשדוד יש מישהי, יש מעט פה, מעט שם, ובירושלים יש הכי הרבה". אמרתי "איך קוראים לכם?". אמר לי "פועלים ועוברי הדרכים". אמרתי "רבי, מה המקור של כל המחשבות?". עצר. אמר לי "שאלה טובה שאלת בני... הוא נקרא גם 'רישא דלא אתיידע', הוא עתיק יומין מכל העתיקים, נסתר מכל הנסתרים, והמחשבה לא תופסת אותו בכלל". "בכלל?" שאלתי. חשב ואמר "לעתיד לבוא". הלך.

ג.

אחרי זה טיילתי בחוף הים של אשקלון, והנה דג גדול נסחף אל החוף, ומבטן הדג יוצא איש ובידו מזוודה. אמרתי לו "מי אתה?". אמר לי "אני פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין, ברחתי מהנאצים ב-39', והספינה טבעה, ודג גדול בלע אותי, ונשתמרתי במי מלח. לאן הגעתי?". אמרתי לו "עברו הרבה שנים והגעת למדינת ישראל". מיד הוריד נעליו, נישק את החול והזיל דמעה. “אחרית הימים”, אמר. אמרתי "מה עשית כל אותן שנים בבטן הדג?". אמר לי "למדתי תורה". אמרתי לו "תגיד לי חידוש אחד". אמר לי "בעקידה, אברהם שהוא 'חסד' קושר את יצחק שהוא 'דין'. וכך הוא בהנחת תפילין, יד ימין שהיא 'חסד' קושרת את יד שמאל שהיא 'דין'. וכך וודאי שחסד צריך לגבור על הדין כל יום, אבל לא לגמרי, רק לקשור אותו מעט". אמרתי לו "תודה רבי", חיבקתי אותו וליוויתי אותו לסניף משרד העלייה והקליטה באשקלון.

ד.

כשנכנסתי היום לשוק, סבא זקן תפס אותי. אמר לי "אם אתה מחפש מבקשי אלוהים, והם מעטים, לך לחנות הקטנה, אל האיש שיושב בה לבדו". נכנסתי לחנות ושאלתי את האיש "איך אתה מבקש אלוהים?". אמר לי "בהתחלה היה רצון שברא רצון, ורצון הנברא מתפרט למיליארדי רצונות. כל נשמה היא רצון, ואני יושב ובמחשבה מברר, מלקט, מצרף, מאחד ושוזר את כל הרצונות לרצון אחד כללי, שכולל את כולם, ואותו רצון עולה למעלה. ואז רצון פוגש רצון ונוצרת הרמוניה, תפארת עליונה למעלה ולמטה". אמרתי "רבי, ברך את עם ישראל". אמר לי "ישראל זו חיה שמיימית שניצבת במרכז השמיים, וכאשר היא מהלכת על הארץ היא רק לובשת צורה של עם. ברוכה ומבורכת היא למעלה ולמטה, אבל חייבת היא להיות מאוחדת, כי זה עניין עליון מאוד. ועל אחדות אני כואב ועליה מתפלל, ודי לחכימא ברמיזא".

ה.

לקראת ערב, בדרך הביתה, ראיתי ברחוב איש הולך ונר דלוק על ראשו. מיד שאלתי "מה אתה עושה בחיים?". אמר לי "אני מכין סעודות לקדוש ברוך הוא". אמרתי "איך זה?". אמר לי "אני מכין סעודות לעניים, וכל סעודה לעניים הקדוש ברוך הוא בא עם העניים. ויש עניים בחומר, ויותר עניים הם עניים ברוח". אמרתי "מה התיקון לעניים ברוח?". אמר לי "צריך לקשט את הכלה לפני חופתה. כל תיקון, כל חידוש, כל רגש חי, כל צפצוף עדין מקשטים ומשמחים את הכלה העליונה, והיא מזמינה להשתתף איתה בחופה ונהיים שותפים וחברים, ומתרפאים מהעניות שברוח". אמרתי "רבי, מה עם אלה שבייאוש?". אמר לי "זה עניינם של צדיקים של החלל הפנוי, שיכולים לעבור בחלל ולהציל את הנפשות הסובלות... ויש צדיקים מיוחדים... שיכולים למשוך אותן נפשות". אמרתי "מי אותם הצדיקים?". אמר לי "כל אחד". הלך.

ו.

לפני השקיעה באתי לחוף הים החורפי והריק של אשקלון, ושם ראיתי איש יושב ושותק. והבנתי שיש לו מה להגיד והתיישבתי לצידו. אמרתי לו בשתיקה "מה יש לך להגיד?". אמר לי בשתיקה "איך אפשר לדבר על משהו שאי אפשר לדבר עליו?". אמרתי לו בשתיקה "אפשר, כי באנו משם". שתקנו. פתאום באה רוח והעיפה לו את הכובע. תפס את ראשו וצחק. אמר "אוי!".