אייזנשטיין, טרקובסקי והנביא: שתי דרכים ליצור, ומפגש אחד

ישנו שיר הייקו יפני מהמאה ה-17, ששני ענקי קולנוע , סרגיי אייזנשטיין ואנדריי טרקובסקי, אהבו לצטט בשיעורי הבימוי שהעבירו:

בְּרֵכָה עַתִּיקָה

צְפַרְדֵּעַ בָּהּ קוֹפֶצֶת

- צְלִיל מַיִם נִשְׁמע

(מצואו באשו)

שיר אחד, אך שתי פרשנויות הפוכות לחלוטין, שחושפות שתי תפיסות עולם שונות על מהותה של היצירה.

תזה: היצירה כהתערבות (אייזנשטיין)

עבור אייזנשטיין, אבי המונטאז', השיר הוא דוגמה מושלמת למונטאז' הדיאלקטי. השורה הראשונה ("ברכה עתיקה") היא התזה, שוט A. השורה השנייה ("צפרדע בה קופצת") היא האנטיתזה, שוט B. החיבור ביניהן יוצר משמעות חדשה, רגש חדש, שהוא הסינתזה – "צליל מים נשמע". A+B=C.

זוהי תפיסה הרואה ביצירה התערבות אקטיבית במציאות. היוצר הוא זה שמייצר משמעות על ידי התנגשות בין דימויים, הוא "מביים" את תודעת הצופה ושולט בחוויה שלו.

אנטיתזה: היצירה כהתבוננות (טרקובסקי)

טרקובסקי, לעומת מורו הגדול, ראה בשיר הזה דוגמה ליצירה פיוטית הנובעת מהתבוננות טהורה במציאות. אין כאן דיאלקטיקה, אלא הקשבה. אין כאן רצון לשלוט בצופה, אלא רצון לחשוף בפניו רגע של אמת נסתרת, רגע של חיים.

זוהי עמדה של השקפה מהצד, של נתינת כבוד למציאות עצמה, ומתוך כך נולדת השירה.

בורא או נברא? השאלה הגדולה

הפער בין שתי הגישות הללו הוא יותר מטכני; הוא אידיאולוגי. הוא נוגע בשאלה עמוקה על מקומו של האדם בעולם: האם תפקידו של האמן הוא לברוא מציאות, או להיברא מתוכה? האם הוא פועל או משקיף? משפיע או מקבל?

ומה יש לנבואה העברית להגיד על כך?

הסינתזה: הנביא המקשיב והיוצר

האסכולה הנבואית, כדרכה, אינה בוחרת צד, אלא מפייסת ומאחדת את הניגודים ומציעה דרך שלישית. הנביא הוא גם המקשיב וגם היוצר.

מצד אחד, התכונה המרכזית הנדרשת מהנביא היא ההקשבה. עליו להשקיט את עצמו כדי לשמוע את קול נשמתו, את שפע ההוויה, את דבר ה'. ההיגיון העברי, כפי שכותב הרב הנזיר, הוא "שמעי" – הוא לא מביט ובונה תיאוריה, אלא מקשיב. כפי שמסביר הרב שרקי, השורש נ.ב.א קרוב לשורש ב.א – כלומר, הנביא הוא מי שמקשיב לכל מה שבא אליו מהמציאות.

מצד שני, הנביא הוא גם מלשון "ניב שפתיים". הוא מדבר, הוא מתערב, הוא משפיע ויוצר. הרב קוק כותב רבות על השכל היוצר, הרצון היוצר והדמיון היוצר. האדם באידיאל הוא שותף פעיל במעשה הבריאה.

הנבואה אינה רואה את המציאות בצורה דיכוטומית, אלא מציעה מפגש. כי הנבואה, במהותה, היא מפגש.

לכן, קולנוע קדם-נבואי יכול להציע לעולם חוויה של מפגש. מתח בין ריחוק לקירבה, ציפייה והקשבה, בין זרמים עולים ויורדים, רצון פוגש רצון, התאחדות, עלייה, עד אינסוף.

כפי שכתב רבי יהודה הלוי במאה ה-12, מתוך אותו מתח נצחי של מפגש:

יָהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם!

וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם!.

..דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ, / בְּכָל-לִבִּי קְרָאתִיךָ,

וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ – / לִקְרָאתִי מְצָאתִיךָ.