מילון מונחים: מושגי יסוד של קולנוע קדם נבואי

אוונגרדית, חלוצית, רדיקלית, נועזת, אלוהית, נבואית, חדשה, יהודית לאמנות זוהי קריאה לאמנות ששוברת תבניות חשיבה רגילות ומחדשת תבניות של חכמה והכרה, ותהפוך את ישראל למרכז תרבותי אוונגרדי, חלוצי, יהודי-ישראלי כולל-אנושי.
 
אלפבית נשמתי -  השאיפה בקולנוע קדם-נבואי היא לקלף את המבנה הלשוני המגביל מהדימוי הקולנועי, לאחד מחדש את הסימן, המסמן והמסומן, ולהחזיר את הדימוי לשורשו – הרצון הנשמתי, ובכך ליצור אלפבית נשמתי חדש.
 
אמנות כמעשה גלותי / גלות יזומה תפיסה זו מבוססת על תורת ה"הזרה" של ויקטור שקלובסקי, שמטרתה "דה-אוטומציה" לתפיסת המציאות השחוקה על ידי הפיכת המוכר לזר. ביהדות, גלות נתפסת כדרך לתיקון וריבוי דעת, וישנם מנגנוני "גלות יזומה" כמו שבת ושמיטה, שמטרתם לרענן את התודעה ולהזכיר את מקור הכל. היצירה האמנותית המודרנית משמשת כ"גלות מהירה ויזומה" שלוקחת את הצופה ממקומו המוכר למקום של תמיהה ופתיחות לדעת חדשה.
 
אסתטיקה עברית (גלותה וגאולתה) במשך אלפי שנות גלות, היהדות התרחקה מהאסתטיקה והאמנות החזותית כבחירה אידיאולוגית, בראותה ביופי החיצוני בגידה נוכח חורבן הבית. השיבה לציון היא תחילתו של תהליך איחוי עמוק, שבו הנשמה הלאומית דורשת חזרה את איבריה האבודים, ובהם חוש היופי. האמנות הישראלית החדשה נקראת לא לפחד מיופי, אלא להעמיק ולקדש אותו, ולהחיות מחדש את היופי העברי המקורי.
 
בימוי הנשמה / בימוי נוכחות נשמתית מטרתו לשחרר את היוצר מהצורך "לשלוט" במציאות ולהפוך ל"צינור" שדרכו הרטט הפנימי של ההוויה יכול להתגלות. הפריים הופך למרחב שבו מתרחש מפגש חי בין הנסתר לנגלה.
 
בימוי תלמודי -  גישה בבימוי המושפעת מהטקסט התלמודי, שבו הדיון סוטה מהכיוון הראשי אל פרטים בלתי צפויים שנתפסו כ"שוליים". המצלמה אינה מתמקדת רק בגיבור, אלא יכולה להתעכב פתאום על חפץ זניח או הבעת פנים משנית, והפרט יכול לקבל משמעות מרכזית. המטרה היא להפוך את חווית הצפייה לדיאלוג אינטנסיבי עם הצופה, שיאתגר את וודאותו ויזמין אותו לגילוי חדש.
 
גאולת הרצון -  הרב קוק כותב רבות על שחרור הרצון, חירות הרצון, גאולת הרצון ותחיית הרצון, המהווה גילוי של המהות הפנימית והעצמיות, ממנה נובע הכל. זוהי הספירה העליונה ביותר בקבלה הנקראת "כתר" או "רצון". תחיית הרצון הישראלי חייבת ללוות את השיבה לעצמאות מדינית ותלווה במהפכה רוחנית-תרבותית שתחדש תבניות חכמה והכרה.
 
דמיון אלטרנטיבי (הקודש, הדמיון האלטרנטיבי) היצירה היהודית החדשה צריכה לשאוב השראה ממקורות ייחודיים כמו תורת הסוד, המדרש והאגדה, שבהם נשתמרו שרידים של תרבות נבואית עברית – אוצר גנוז עבור האמנות החדשה. הדמיון האלטרנטיבי הזה יכול להציג דרכים חדשות להבנה וליצירה. הרב קוק זיהה עלייה בכוח הדמיון במקביל להיחלשות השכל, וראה זאת כתהליך הכשרת הכלים לתחיית הנבואה.
 
דמיון (פריצת גבולות) אחת ממטרות היצירה היהודית החדשה היא להרחיב את גבולות הדמיון, לשבור תבניות חשיבה והכרה רגילות, ולחדש תבניות חכמה. הדמיון נתפס כ"חרב פיפיות" המסוגל לרומם או להשפיל את האדם. היצירה היהודית החדשה יכולה להציג "דמיון אלטרנטיבי", "דמיון הקודש".
 
להדריר את הדיבור -  קריאה ליוצרים "לתת דרור לדיבור הכמוס, הסודי", ולבטא את המימד הנסתר והפנימי של ההוויה. מתבטא גם בהפיכת טקסט "קפוא" ל"דיבור חי".
 
ה"הזרה" -  מושג שטבע הוגה הדעות היהודי-רוסי ויקטור שקלובסקי, המתאר את תפקיד האמנות "להפוך את המוכר לזר, את השגור למוזר", ובכך לבצע "דה-אוטומציה" לתפיסת המציאות ולרענן אותה.
 
הקודש (מהות וסוגים) הרב קוק מבאר שהקודש אינו פרישות מהמציאות אלא היפוכו – ריכוז החיים, עצם היש. הוא מבחין בין שני סוגי קדושה: קודש דתי (שור הבר), שהוא רוחני, מעל הטבע, ומתרחק מהחומר; וקדושה שבטבע (הלוויתן), המסתתרת במעמקי המציאות וחושפת את כוחות החיים במערומיהם. קולנוע קדם-נבואי שואף לגלות את השורש האחדותי לשני סוגי הקדושה.
 
הקשבה פנימית -  היצירה אינה רק ביטוי עצמי אלא קודם כל מפגש עם העצמי, המתחיל בהקשבה פנימית לקול נשמתו של היוצר. זוהי הדרך שבה היוצר מתעלה למפגש עם נשמתו ואינו מחכה להשראה חיצונית.
 
יראת התוהו -  השלב הראשוני והקריטי בתהליך היצירה, כאשר רעיון חדש עולה בתודעת היוצר לפני שמתגבש לצורה. היוצר עלול להיתקף ב"יראת התוהו" – חרדה עמוקה מול הפוטנציאל האינסופי והגולמי של המחשבה החדשה. התגברות על יראה זו היא אקט של "גאולה" – גאולת היצירה הנשמתית – שבו היוצר פודה את "אסירי מחשבותיו" ומשחרר אותן לחופשי.
 
מאחזים בלתי חוקיים ביצירה / שבירת תבניות קריאה לאמנות ששוברת את מוסכמות התרבות העכשווית ומחדשת תבניות חשיבה והכרה. "הגיע הזמן להקים מאחזים בלתי חוקיים בשדה היצירה" ולסלול דרכים חדשות אל הנשגב.
 
מנקי ארובות על פי הרב שרקי, היהודים הם "מנקי הארובות" של האנושות, כלומר, תפקידם לפתוח "סתימות" בהכרה האנושית. היוצרים החדשים בקולנוע הקדם-נבואי ישמשו כ"מנקי ארובות" לדמיון האנושי, ובכך יפתחו מחדש את הערוץ בין האדם לאלוהים.
 
מונטאז' הנשמה / עריכה ספירותית  - תפיסה של עריכה קולנועית המבוססת על מבנה הספירות בקבלה, ורואה את היצירה כ"מונטאז' של הנשמה", השואף ליצור חוויה רוחנית ולא רק רעיון אינטלקטואלי.
 
• "חסד" של הקאט: חיבור שיוצר פתיחות, זרימה והתרחבות, המתבטא בדיזולב או בחיבור רך בין שוטים רחבים. מבטא חמלה והתרחבות.
 
• "דין/גבורה" של הקאט: חיבור שיוצר צמצום, מתח וגבול, המתבטא בג'אמפ-קאט חד או בחיבור המבוסס על קונטרסט גרפי אלים. מבטא דריכות.
 
• "תפארת" של החיבור: רגע של יופי והרמוניה שמאחד את הקטבים, היוצר אמת פואטית ולא סינתזה אינטלקטואלית. זהו המפגש המושלם בין שוט של התרחבות לשוט של צמצום.
 
סולם היצירה  - מפת דרכים מדויקת של הרב קוק המתארת את סדר ההתקרבות הנכון לרוח הקודש והנבואה. מתחיל בטיהור הגוף, עובר לכוח הדמיון, הרגש, השכל ולבסוף - ההקשבה העליונה. הסולם הזה מציע תפיסה הוליסטית של יצירה, כהתפתחות אורגנית של כל כוחות האדם יחד.
 
סרט כקורבן  - תפיסה שרואה בסרט מעין קורבן, במובן המקורי של המילה "לָקָרֵב", כלומר לקרב בין הבורא לנברא, בין היוצר לצופה, בין הרוח לחומר. הצילום על גבי סרט היה עשוי מחומר אורגני ("עור לאור"), שנחשף לאור והופך לדימוי, בדומה לתהליך של גילוי ניצוצות האור הגנוזים בחומר. הפריים במובן זה הופך ל"מרחב בין-נשמתי" אינטימי, שבו נשמת היוצר פונה אל נשמת הצופה.
 
סרט כפרד"ס -  תפיסה הרואה בסרט הקדם-נבואי מבנה רב-ממדי, הבנוי כרבדים-רבדים של משמעות בדומה לשיטת ה"פרד"ס" היהודית (פשט, רמז, דרש, סוד).
 
• פשט: הרובד הנרטיבי, העלילה הגלויה, הדמויות והפעולות הפיזיות.

• רמז: הרובד הסמלי, שבו העולם הפיזי מתחיל לרמוז על מה שמעבר לו, באמצעות סמלים ומוטיבים חוזרים.
 
• דרש: הרובד האנושי (הפסיכולוגי-מוסרי), שבו הסרט דורש ומפרש את המצב האנושי, ונוצרת משמעות חדשה מהחיבור וההתנגשות בין אלמנטים.
 
• סוד: הרובד הנשגב והמסוכן, שבו הסרט מפסיק להיות סיפור והופך להתגלות ישירה של מציאות פנימית ביותר של הבלתי נתפס. הסוד אינו מסר לפענוח אלא חוויה ישירה.
 
עידן הנבואה (מעבר מהציונות) לאחר סיום עידן הנבואה הקדום, ישראל עבר לעידן החוכמה (דרך כלים שכליים). עם חזרת עם ישראל לארצו, עולה כמיהה לחידוש ערוץ ההתגלות שבו שותפים כל כוחות הנפש והגוף. הציונות נתפסת כמהלך של תחייה והתגלות מחודשת של הקדושה שבארץ ובטבע.
 
עריכה קולנועית ותפיסת הזמן ביהדות עבודת -  העורך בחדר העריכה היא התעסקות בזמן, והמחשבה העברית מציעה שלושה מושגים שונים של זמן:
 
• עת: הזמן הסובייקטיבי, הרגע הנוכחי, ה"עכשיו" של השוט.
 
• עולם: הזמן שמעבר לזמן, הנצח, המייצג את הרעיון השלם והמבנה הגדול של הסרט, הנרטיב כולו.
 
• מועד: המפגש המקודש שבו ה"עולם" (הנצח) פוגש את ה"עת" (הרגע החולף). הקאט הוא ה"מועד" – נקודת החיתוך והמפגש המקודש בין שני שוטים, שבה העורך כשותף לבריאה מחליט להפגיש בין הנצחי לחולף כדי ליצור משמעות חדשה. הזמן היהודי אינו מעגל סגור אלא ספירלה של שינוי ותקווה. עריכה כזו היא מהפכה שמשחררת את הצופה והיצירה מכלא הזמן הליניארי, ומאפשרת לקפוץ בזמן, לחבר בין זיכרון לנבואה ובין תיעוד לחלום.
 
פואטיקה של מפגש בניגוד לפואטיקה האריסטוטלית המדגישה קתרזיס וקונפליקט, המסורת הנבואית העברית מציעה פואטיקה של מפגש. מטרת הדרמה היא מפגש כולל וחובק בין הבורא לנברא, המבטא אהבת נשמה והרמוניה בין ערכים, שבה כל ערך מממש את עצמו ומשלים את עץ החיים.
 
צער היצירה -  יצירה טהורה כרוכה ב"צער היצירה", כאב הנובע מהמפגש העוצמתי בין "גילויי ההוויה הערפליים שבבשר" (החומר) לבין "גילויי חיים מספירת הנשמה העליונה" (הרוח). הצער הזה אינו פרס בסוף הדרך, אלא גנוז בתוך הצער עצמו, ומאפשר לידה של תודעה וצורה חדשה.
 
קולנוע כמעשה מקדש / פריים מקודש כמרחב הפריים הקולנועי נתפס כמקום מקודש שבו מתרחש מפגש. הבמאי הוא "השליח" או "אדריכל נשמות" שתפקידו למצוא לכל דבר "מקומו" ולכל אדם "שעתו", ובכך לבנות מבנה חדש של תודעה בתוך גבולות הפריים. הפריים הופך למרחב "בין-נשמתי". קולנוע קדם-נבואי נכנס לחדש לעידן שבו הקדושה יכולה להתגלות גם במרחב המצולם.
 
קולנוע מדרשי  - סוג אמנות המבקש להשתחרר ממגבלות השפה הקולנועית המערבית, המבוססת על חוקים ותבניות סיפוריות קלאסיות. הוא משתמש בשפות מקבילות רבות, בונה מבנה סיפורי רב-מפלסי ויוצר דימוי על גבי דימוי, המפעיל אזורים שונים בהכרה, ברגש ובדמיון בו-זמנית. קולנוע כזה אינו חושש ממונטאז' רדיקלי, ומטרתו היא מפגש עם דבר ה' הנסתר.
 
קריאה תרבותית למהפכה קריאה ליצירה תרבותית יהודית חדשה ומהפכנית, שתהפוך את ישראל למרכז עולמי של תרבות נבואית מודרנית. קריאה זו מתרחשת בימים של "חרם תרבותי על ישראל", והיא מהווה הזדמנות להתחדשות ומהפכה תרבותית גדולה.
 
רצון שקודם לשפה הרצון הוא המקור לכל, והוא קודם למילים ולאותיות. המילה "אות" בעברית נובעת מהשורש "לאוות" – לרצות, כלומר האותיות הן רסיסים מהרצון הראשוני. קולנוע קדם-נבואי שואף להחזיר את הדימוי לשורשו הנשמתי-רצוני.
 
• שכל יוצר: שואף לחולל מציאות חדשה ולברוא עולמות חדשים. תפיסה זו שמה את האדם בשותפות יצירתית עם הבורא. כוח זה מניע את "שחרור הרצון". עורך הפועל מתוך "שכל יוצר" אינו ניגש לחומרי הגלם במטרה לסדרם לפי תסריט ידוע מראש, אלא שואל מהו הרצון הנסתר שחי בתוך השוטים ואיזה סרט חבוי מבקש להיוולד.
 
הגיבור השלישי,  מושג המתייחס לצורך בארכיטיפ חדש של גיבור יהודי, שאינו "היהודי הקורבן" (ארכיטיפ דרייפוס) ואינו "היהודי הכובש" (החזק, החדש, שיכול להיות "לא-צודק"). הגיבור השלישי הוא "היוצר הנבואי", שמהווה סינתזה בין שכל, דמיון ורגש, ועובר מסע הכשרה הכולל לימוד המדינה, לימוד המסר והתגלות בסנה (משה רבנו). מטרתו היא לחבר בין ניצוצות מהתרבות הכללית ושרידי הנבואה שגנוזים בתורת הסוד.
 
תבניות חשיבה (שבירה וחידוש) אחת ממטרות הקולנוע הקדם-נבואי היא לשבור תבניות חשיבה רגילות ומקובעות, ולחדש תבניות של חכמה והכרה. זהו אקט של "חוצפה קדושה" המאפשר לשאול שאלות רדיקליות ולפרוץ גבולות מחשבתיים.

 
"אני", גאולת ה"אני" – התגלות גדולה מתרחשת דווקא בגלות, המקום שבו ה**"אני"**, הן הפרטי והן הכללי, נצרך להיגאל. המונח "אני" מורכב מהמילה "אן" (לאן אתה הולך?) ומהסיומת "י" (שלי), כלומר, "המקום שלי" או "נקודת המבט שלי". המטרה היא לגלות מחדש את כוחה של הנשמה, את הקדושה הגנוזה במציאות ואת הנס החבוי בשגרה.
 
"אנוכי ה' אלוהיך" – פנייה מהותית בגוף ראשון של האל אל האדם, המבדילה את ההתגלות העברית ממחשבה פילוסופית. היא מכוננת את האל כ**"אני"** המסוגל ליזום שיח ודיאלוג אינטימי עם האדם.
 
"אווירא דארץ ישראל מחכים" – ביטוי המציין שהשיבה הפיזית לארץ ישראל היא תנאי מרכזי ומנוע להתעוררות מחודשת של הכוחות הרוחניים הגנוזים באומה כולה.
 
אוצר גנוז – כישרון ישראלי מקורי, ייחודי וחבוי, שממנו יכולים לצמוח גל ישראלי חדש, שפות אמנותיות חדשות וצורות ביטוי חדשות שיש להן בשורה משמעותית לעולם כולו.
 
אותיות כרסיסי רצון – על פי תפיסת "קולנוע קדם נבואי", האותיות, שהן אבני הבניין של השפה, אינן סתם סימנים, אלא הן למעשה רסיסים מהרצון המקורי והראשוני. השאיפה היא לאחד מחדש את הסימן, המסמן והמסומן, ובכך ליצור "אלפבית נשמתי" חדש.
 
איחוד המידות – מושג קבלי המתאר תרגיל להדגמת אופן התגלותו של הקדוש ברוך הוא בריבוי כוחות ומידות שונות, שלעיתים נראות כמתנגדות ואף כסותרות. עם זאת, התגלות זו חושפת אחדות אלוהית עליונה, שבה כל המידות מתאחדות להרמוניה מושלמת.
 
אינדיבידואליות רדיקלית (של הנשמה) – תפיסה לפיה נשמתו של כל אדם היא ייחודית וקשורה לעצמיותו, ואינה ניתנת לשכפול. קביעה זו מכוננת את האינדיבידואליות הרדיקלית של הנשמה כחיבור ישיר לאלוהי. האינדיבידואליות אינה מגבלה, אלא אופן ביטוי אלוהי יסודי, ושלמות היקום אינה מושגת באמצעות אחידות אלא דרך ביטויה המלא והבלתי מוגבל של ה"אות" הייחודית של כל נשמה ב"טקסט האלוהי".
 
אמנות כצינור לנבואה – היצירה היהודית החדשה נתפסת כבעלת יכולת לשמש צינור לנבואה, ובכך לפתוח מחדש את הערוץ הישיר והחי בין אלוהים לאדם, ערוץ שהיה סתום במשך תקופה ארוכה.
 
אסתטיקה, גאולת – לאחר אלפיים שנות גלות שבהן היהדות התרחקה מהאסתטיקה ומהאמנות החזותית (מתוך נאמנות פנימית וכחשש מיופי שנתפס שקרי או כמסכה לריקבון), השיבה לציון ועידן הגאולה מחייבים היפוך: האמת הפנימית חייבת לבוא לידי ביטוי אסתטי, והקודש צריך להתפשט על תחום היופי. המשימה היא להחיות מחדש את היופי העברי המקורי.
 
בתי מדרש אמנותיים – קריאה ליצור מסגרות ומוסדות חדשים המשלבים באופן פעיל לימוד טקסטים קבליים ונבואיים יחד עם עשייה אמנותית חיה בתחומים שונים כגון שירה, ציור, מוזיקה וקולנוע, לצד הוצאת ירחון ייעודי וקיום פסטיבל נבואי.
 
בית הספר לנביאים – זהו לא אקדמיה רגילה, אלא "בית מדרש יוצר" שמטרתו להכשיר את נשמת היוצר ולזקק את כוחותיו, כדי לתרגם רעיונות רוחניים לכלים יצירתיים עכשוויים. הוא מציע קורסים ייחודיים כמו רישום מבני מים, אדריכלות נשמתית, התעמלות בשיטת הנביאים, טלקינזיס, קבלה נבואית ועוד.
 
בירור ניצוצות וייחודים – תרגול מעשי בהעלאת ניצוצות הקדושה החבויים מתוך העולם הגשמי (כמו אוכל) אל שורשם הרוחני, ולימוד כוונות קבליות החושפות את האחדות האלוהית.
 
בימוי נוכחות הנשמה – בקולנוע קדם-נבואי, המטרה היא לביים את הבלתי-נראה. זהו תרגיל בהקשבה, המבקש לשחרר את היוצר מהצורך "לשלוט" במציאות ולהפוך אותו ל**"צינור"** שדרכו יכול הרטט הפנימי של ההוויה להתגלות.
 
בימוי קדושת הטבע והפריים כמרחב מקודש – קולנוע קדם-נבואי תופס את המרחב המצולם לא כרקע דומם, אלא כיישות חיה בעלת רצון, במיוחד בארץ הקודש. בגישה זו, הפריים הופך ל**"מרחב בין-נשמתי מקודש"** שבו מתרחש מפגש אינטימי בין היוצר לבין הרצון האלוהי הגנוז בבריאה.
 
בשורה מהעתיד (בעריכה) – טכניקה קולנועית (פלאשפורוורד או רמיזה מקדימה) המביאה "טעימה מהעתיד", ויוצרת תחושה של גורל או נבואה הממתינה להתגשם בנרטיב הסרט.
 
גלות (כ"תרופה לחוסר דעת") – הגלות אינה נתפסת רק כעונש, אלא גם כתוצאה וכדרך לתיקון "מיעוט הדעת". זוהי תזוזה כפויה מהמקום המוכר אל הזר והלא-ידוע, המאלצת את האדם או האומה לשאול שאלות יסוד אודות קיומם ומהותם.
 
"גלות יזומה" – מנגנונים ביהדות, כמו שמירת שבת וקיום שמיטה, המציעים "הזרה" מכוונת וחוזרת במחזוריות קבועה, שמטרתה לרענן את תפיסת המציאות ולשמור על חיוניות התודעה. יצירה אמנותית מודרנית יכולה לשמש כ**"גלות מהירה ויזומה"** עבור הצופה.
 
גאולת היצירה – יצירה נשמתית אמיתית אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי למטרה קולקטיבית רחבה יותר: קידוש כל התרבות האנושית והכנת העולם לעידן נבואי מחודש.
 
גאולת המבט – היכולת לראות באמת את האחר, על כל גווניו וצדדיו הנסתרים והמורכבים. המטרה של קולנוע קדם-נבואי היא לפתח את חוש ההכרה העצמית של האדם ושל כל ההוויה דרך מבט כפול: "נקודת מבט עליונה" (אלוהית, כוללת ואוהבת) ו**"מבט קרוב ואינטימי"** (המאפשר לראות את עצמך לעומק דרך הזולת).
 
גיבור שלישי – דמות החסרה בקולנוע הישראלי, כמענה לייצוגים שטוחים של היהודי כ**"קורבן נצחי"** או כ**"כובש אכזרי"**. זהו ארכיטיפ היוצר הנבואי, שאינו חושש מהמורכבות האנושית והמוסרית.
 
דמיון (בנבואה) – נתפס ככוח מרכזי וחשוב שראוי לטפחו, לעדנו ולזככו, שכן הוא משמש צינור מרכזי לקליטת השפע האלוהי. הדמיון הוא "חרב פיפיות" המסוגלת לרומם או להשפיל את האדם. הרב קוק ראה בפיתוח הדמיון באמנות העכשווית תהליך הכשרה לכלים הנחוצים לתחיית הנבואה העברית.
 
דמיון אלטרנטיבי / דמיון של קודש – סוג של דמיון אותו מציעה היצירה היהודית החדשה, בניגוד לדמיון "מקולקל" (עכור, מעורב בטומאה ומוביל לאשליה ושקר). זהו דמיון נקי, צלול וטהור, המותאם במיוחד לנבואה, ומהווה בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו.
 
דיאלוג נבואי (פנים אל פנים) – אינו עוסק בהגדת עתידות, אלא בעצם העובדה ש**"אלוהים מדבר אל האדם". זהו מפגש בין שתי אישיויות, האנושית והאלוהית, שבו האל הנבואי אינו מושג מופשט אלא ישות בעלת רצון הפותחת בדיאלוג ישיר ואינטימי** עם האדם.
 
דיאלקטיקה של השכל והדמיון – השכל והדמיון נתפסים כשני כוחות יצירה עיקריים. הדמיון הוא כלי רב עוצמה וחיוני למתן צורה לאמיתות רוחניות, אך עליו להיות מזוכך ומודרך ע"י השכל המקודש כדי למנוע עיוות ושקר.
 
דרש (רובד משמעות בפרד"ס) – אחד מארבעת רבדי המשמעות של סרט קדם-נבואי. זהו הרובד הפסיכולוגי-מוסרי שבו הסרט דורש ומפרש את המצב האנושי. הוא נוצר מהחיבור וההתנגשות בין אלמנטים (כמו מונטאז'), חושף אמת פסיכולוגית ומביע עמדה על שאלות מוסר ונפש.
 
ה"הזרה" (Defamiliarization) – מושג מרכזי באמנות המודרנית (ממקור רוסי), המתאר את תפקיד האמנות להפוך את המוכר לזר, לבצע "דה-אוטומציה" לתפיסת המציאות השחוקה, ולגרום לנו לשאול "מה זה?". רעיון זה נטוע עמוק במחשבה העברית.
 
ה"כתר" (בקבלה) – הספירה העליונה והשורשית ביותר מתוך עשר הספירות על פי הקבלה, המכונה גם "רצון". הרצון הוא המקור שממנו נובע הכל.
 
היעדר נבואה – מצב הנחשב על פי המקורות כסטייה ומצב של גלות ממהותנו האנושית המקורית.
 
ה"הופעה" (התגלות פנימית) – תהליך שבו ידע אלוהי פנימי עולה מכוח הנשמה אל הפועל ולתודעה, הדורש טהרה ופינוי מכשולים פנימיים וחיצוניים (כמו "מחשבות רעות, מדות מקולקלות ומעשים"). מתוארת כ"בקיעת השמש מתוך העננים", כלומר האור כבר קיים ורק נחשף.
 
"הופעה" (שריד נבואי) – גם לאחר הפסקת הנבואה הגלויה, נותר ניצוץ של אותה תודעה פועלת בהתגלות רוחנית ויצירתית, הממשיך לפעום בנשמותיהם של יחידי סגולה בישראל.
 
"הצמאון האחרון" (לסוד) – צורך רוחני עמוק של הדור המודרני, שאינו יכול להסתפק בנגלים של התורה ובסיפוק הרוחני מהגלוי בלבד, אלא דורש גישה ל"תוכן רחב וחפשי" של רזי תורה, של המימד הרזי והפנימי.
 
הרצון (ככוח יצירה) – הרב קוק כותב רבות על שחרור, חירות, גאולת, תקומת ותחיית הרצון, כבסיס לתרבות עתידית שבה אדם הופך ליוצר. הרצון הוא הכוח המניע את "השכל היוצר", והוא השורש העליון ממנו נובע הכל. הוא הופעה של רצון טהור של הוויה.
 
הסתכלות (בחכמה) – צורת הכרה רוחנית המאפיינת את המדע והפילוסופיה המערבית, המבוססת על הסתכלות אובייקטיבית, ניתוח ושאיפה לשליטה אינטלקטואלית על המציאות.
 
עצמיות (הנשמה) – הרובד העמוק ביותר, מהותה הייחודית והאלוהית של הנשמה, שאינה ניתנת לשכפול. מקור הכוח היצירתי והאותנטיות של הנשמה.
 
עת (בתפיסת זמן יהודית) – אחד משלושה מושגי זמן בתפיסה היהודית. הוא הרגע הנוכחי, ה**"עכשיו" של השוט** הקולנועי. זוהי החוויה הרגעית, הסובייקטיבית, השנייה הבודדת.
 
עריכה כ"תשובה" קולנועית – היכולת לחזור לעבר, לתקן את משמעותו המוסרית, ולהציג אירוע עבר באור חדש המשנה את ההבנה בהווה. זוהי הזדמנות לעשות "תיקון" קולנועי.
 
פנומנולוגיה של ה'הופעה' – התיאור של חווית ההתגלות הממשית. החוויה מתוארת כסדרה של הבזקי תובנה פתאומיים, רבי עוצמה ובלתי רציפים, המופיעים ונעלמים במהירות כ"ברקים".
 
פשט (רובד משמעות בפרד"ס) – אחד מארבעת רבדי המשמעות של סרט קדם-נבואי. זהו הרובד הנרטיבי, מה שקורה "באמת" בעולם. הוא כולל את העלילה, הפעולות הפיזיות של הדמויות והדיאלוג הגלוי, ומהווה את הבסיס ההכרחי של הסרט.
 
פריים מצולם בישראל – אינו נחשב לצילום נוף גרידא, אלא הזדמנות לגילוי הרצון האלוהי הכמוס בכל ההוויה.
 
צופים מהצד (במלחמת שור הבר ולוויתן) – המנצחים האמיתיים בקרב המיתי בין שור הבר ללוויתן אינם הלוחמים עצמם, אלא אלו המחוברים לשורש העליון, לשורש המשותף של שני סוגי הקודש, ומסוגלים לראות שאין באמת ניגוד ביניהם.
 
צלילה עם פילים – קורס סימבולי ב"בית הספר לנביאים" המלמד לצלול לעומק הדברים, לשורשי המציאות. הקורס נועד להבהיר שהקדוש ברוך הוא קרוב והכי רחוק בו זמנית, במושג הנקרא "עומק זמני".
 
קדושה (מהות) – אינה פרישות ונבדלות מהמציאות, אלא עצם ההוויה, ריכוז החיים, המציאות בתוקפה כולה. צלילה אל המקור העמוק ביותר של החיים.
 
קדושה במימד האדם (נפש) – קדושה המתגלה באדם, בנשמתו הפנימית.
 
קדושה במימד המרחב (עולם) – קדושה המתגלה במקום פיזי, כמו בית המקדש.
 
קדושה במימד הזמן (שנה) – קדושה המתגלה בזמן מסוים, כמו השבת או מועדים.
 
קדושה שבטבע – קדושה נסתרת שחבויה במעמקי הטבע והמציאות, אשר דוכאה במשך דורות ומבקשת כעת להתפרץ ולהתגלות בארץ ישראל. היא מסומלת על ידי הלוויתן במשל.
 
קולנוע כמקדש – הקולנוע יכול להוות מקום מפגש עם מקור החיים, ולהפוך את חווית הצפייה בסרט לחוויה מקודשת, בדומה לחוויה בבית המקדש.
 
קולנוע קדוש – קולנוע שמטרתו לחדש תבניות של חכמה והכרה, קולנוע של ריכוז עצם החיים, של מפגש, מתח ופיוס, וגילוי הרצון הפנימי שבמציאות.
 
קולנוע קדם-נבואי – תנועה תרבותית חדשה ומהפכנית הקוראת ליצירה יהודית השואפת לכונן גל ישראלי חדש. מטרתה להפוך את ישראל למרכז יצירה חלוצית, אוונגרדית ועולמית, בדרך לתקומה של תרבות נבואית ישראלית מודרנית. היא מתנגדת לאמנות מגויסת, מגזרית, דתית ו"פולקלור יהודי" במובן הצר והמקטין. המיזם שואב השראה מחזונו של הרב קוק שראה בתחייה הלאומית מהלך תרבותי-רוחני המוביל לתחייתה של תרבות נבואית ישראלית בלבוש מודרני. הוא מציע לתפוס את המרחב המצולם כישות בעלת חיות אלוהית, במיוחד בארץ הקודש.
 
"קולנוע קדם-נבואי" (הגדרה מורחבת) – חזון שהוצע על ידי היוצר סשה אגרונוב בהשראת הגותו של הרב שרקי, המבקש לתרגם תובנות תיאולוגיות אלו לשפה יצירתית-מעשית. מטרתו אינה יצירת "קולנוע דתי" במובן הצר, אלא פיתוח שפה קולנועית חדשה שתבטא תודעה נבואית.
 
קורס אדריכלות נשמתית – קורס המוצע ב"בית הספר לנביאים" ללימוד כיצד מתכננים ובונים "מרחב פנימי", לשרטט את המבנים הנסתרים של מדעי הנשמה, ולתכנן יצירות שישמשו כ"היכל" לחוויה הנבואית.
 
קורס התעמלות בשיטת הנביאים העבריים – סדרת תרגילים פיזיים המשלבת תנועה, נשימה ודמיון, המיועדת להרחיב את תודעת הגוף ולאפשר תנועה בחלל רב-ממדי ורב-זמני.
 
קורס רישום מבני מים – שיעור רישום מדיטטיבי ב"בית הספר לנביאים" שמלמד כיצד צורות מים שונות יכולות להתפרש באופן מבני, לפרק תנועה כאוטית למבנים גיאומטריים, ובכך לגלות את הסדר הנסתר שבאי-הסדר.
 
קורס טלקינזיס למתחילים – תרגול בריכוז, איפוס וריקון המחשבה, במטרה לבחון את יכולת הנעת גופים מרחוק באמצעות המחשבה, כמתואר במקורות קבליים.
 
רוח (שכבת תודעה) – אחד משלושת רבדי הנשמה. זהו היסוד הבלתי יציב, המקשר והשואף בין הנפש לנשמה. מקור ההשראה והתנועה הרוחנית. היא מדומה לנשימה העוברת דרך שפופרת.
 
רוח הקודש (שיא ההתגלות) – פסגת ההתגלות, שבה הנשמה משיגה תפיסה יציבה וישירה של האמת האלוהית, המשלבת שכל, דמיון ורצון. היא המבשרת של הנבואה בצורתה המפותחת והמפורשת.
 
רמז (רובד משמעות בפרד"ס) – אחד מארבעת רבדי המשמעות של סרט קדם-נבואי. זהו הרובד הסמלי, שבו העולם הפיזי מתחיל לרמוז על מה שמעבר לו. נוצרת רשת של סמלים חוזרים ומוטיבים חזותיים היוצרים שפה פנימית לסרט, ודרכם נשמת הסרט מדברת.
 
רצון (במרחב המצולם) – על פי תפיסת קולנוע קדם-נבואי, הטבע בארץ הקודש אינו דומם אלא בעל רצון, וכן המילה "ארץ" באה מלשון "רצון".
 
שבירת תבניות חשיבה – מרכיב מרכזי ביצירה היהודית החדשה, הדורשת לשבור תבניות חשיבה רגילות ומקובעות ולחדש תבניות של חכמה והכרה, כדי לפרוץ גבולות מחשבתיים.
 
שוט קולנועי בודד – יכול להיות "רגע של קודש" המבטא מפגש של תסיסה אלוהית הבאה לידי ביטוי באנושיות.
 
שיתופי פעולה רב-חושיים – קריאה ליצור שיתופי פעולה נרחבים בין יוצרים חילונים לדתיים, אמנים, פילוסופים, מוזיקאים ויוצרי קולנוע ליצירת תוכן חדשני ורב-חושי שיפרצו את הגבולות שבין התחומים.
 
שכל יוצר / שכל מצייר – הרב קוק מבחין בין "שכל מצייר" (המציינת את התרבות המערבית, שמטרתה לשקף את המציאות כפי שהיא) לבין "שכל יוצר" (המציינת את התרבות העברית בשורשיה הנבואיים, השואפת לחולל מציאות חדשה בשותפות יצירתית עם הבורא).
 
שמעי (היגיון) – ההיגיון העברי, בניגוד להיגיון המערבי ה"חזותי", אינו משקיף מהצד אלא מקשיב לכל מה שבא אליו ב"אש". הנביא הוא מי שמקשיב, "שמעי".
 
שמיטה וחידוש (בתפיסת זמן) – המילה "שנה" קרובה ל"שינוי", והמילה "חודש" קרובה ל**"חידוש"**. יציאת מצרים נתפסת לא רק כיציאה פיזית, אלא גם כיציאה מעבדות לזמן מעגלי ופסימי אל חירות לזמן של צמיחה, וקבעה ראש חודשים חדש.
 
שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם – הרב קוק מבחין בארבע רמות של שירה, שהן למעשה ארבע רמות של תודעה והוויה: שירת הנפש (אישית, פרטית), שירת האומה (לאומית), שירת האדם (כללית, אוניברסלית) ושירת העולם (הוויה כולה, היקום).
 
שיר השירים / שירת האיחוד – שיר חמישי נוסף ונדרש, שאין לו תוכן פרטי משלו. תפקידו הוא לאחד ולכלול את כל השירים האחרים (הנפש, האומה, האדם, העולם) בהרמוניה. זהו "שיר קודש, שיר א-ל, שירת ישראל".
 
סינתזה של התרבות כולה – שאיפתה המרכזית של היצירה החדשה, שהיא "שיר השירים", לכלול ולאחד את כל רמות השירה – הנפש, האומה, האדם והעולם – ולהיות סינתזה של התרבות האנושית כולה.
 
סוד (רובד משמעות בפרד"ס) – אחד מארבעת רבדי המשמעות של סרט קדם-נבואי. זהו הרובד המטאפיזי-מתגלה, שבו הסרט מפסיק להיות סיפור והופך להתגלות. זוהי חוויה ישירה של מציאות פנימית עמוקה ובלתי נתפסת. הסוד אינו ניתן ללימוד בציבור, אלא רק יכול להירמז.
 
"סוד החשמל" (חש-מל) – מילה המופיעה בחזון יחזקאל, שחז"ל פירשו כראשי תיבות ל"עתים חשות, עתים ממללות". זהו קצב בסיסי של התודעה הנבואית, המהווה מעבר חד בין קליטה פעילה (חש) לבין ביטוי אקטיבי וזורם (מל).
 
"הסוד כפשט האמיתי" – תפיסה לפיה המטרה הסופית היא להבין שהסוד הוא-הוא הפשט האמיתי והעמוק. התגלות עליונה אינה בריחה מהמציאות אלא ראיית המציאות הפשוטה והיומיומית בעומקה האינסופי.
 
סרט כפרד"ס – סרט קדם-נבואי אינו נתפס כשטוח, אלא בנוי רבדים-רבדים של משמעות, בדומה לתורה. הוא כולל ארבעה רבדי עומק: פשט, רמז, דרש, וסוד.
 
עולם (בתפיסת זמן יהודית) – אחד משלושה מושגי זמן בתפיסה היהודית. הוא מייצג את הנצח, את הזמן שמעבר לזמן החולף. הוא מסמל את המבנה הגדול, את הרעיון השלם ואת הציר המרכזי של הסרט.
 
"עצת ה' נסתרת" (בתחיית הדמיון) – קיימת תוכנית אלוהית נסתרת בהיסטוריה, שמטרתה "להשלים את הכוח המדמה" באנושות לאחר דורות שבהם הוא דוכא מחשש לסטיות.
 
עריכה קדם-נבואית – חייבת להיות מהפכנית, אוונגרדית וניסיונית. היא חופשית לקפוץ בזמן, לחבר בין זיכרון לנבואה ובין תיעוד לחלום. היא לא רק מסדרת שוטים בסדר כרונולוגי, אלא יוצרת "מועדים" חדשים (מפגשים מקודשים) לפי ההיגיון הפנימי של הרצון הנשמתי.
 
"פעולה" (בנבואה) – הנבואה נתפסת כ**"נבואה פועלת"** המסוגלת לחולל ניסים ולשלוט במציאות המוגבלת, בניגוד ל"חכמה" שהיא "הסתכלות" פסיבית.
 
פנימית המהות (של היצירה) – החיבור לעולם הדמיון והחלום אינו נחשב לבריחה מהמציאות, אלא לטעינת המצברים הרוחניים הדרושים כדי לפעול בעולם במלוא העוצמה ובהשפעה ממשית.
 
פרופיל הנביא – לאחר חורבן המקדש, על פי חז"ל, הנבואה ניתנה לחכמים, לשוטים ולתינוקות. כלומר, פרופיל הנביא ההוליסטי שהיה קודם לכן, התפצל לשלושה מרכיבים: שכל (חכמים), דמיון (שוטים) ורגש (תינוקות).
 
קפיצת הדרך (בנבואה) – תופעה המוכרת מפיזיקה קוונטית ומהתלמוד, המדברת על חלקיק שיכול להיעלם מנקודה אחת ולהופיע באחרת מבלי לעבור במרחב שביניהן. היא שוברת את ההיגיון הליניארי של הזמן והמרחב. היוצר הקדם-נבואי יודע שאין צורך לעבור את כל הדרך תמיד.
 
קריאה אל הסוד – יצירה אמיתית אינה יכולה להסתפק בגלוי. הנשמה המודרנית דורשת "רזי עולם", "רזי תורה", "סוד ד'" כדי להרוות את צימאונה הרוחני העמוק. הקולנוע הקדם-נבואי קורא לתת דרור ל"דיבור הסודי" ולבטא את המימד הנסתר והפנימי של ההוויה.
 
רצון (במרחב המצולם) – על פי תפיסת קולנוע קדם-נבואי, הטבע בארץ הקודש אינו דומם אלא בעל רצון, וכן המילה "ארץ" באה מלשון "רצון".
 
שכבות תודעה (נפש, רוח, נשמה) – הנשמה אינה ישות מונוליתית אלא בעלת מבנה רב-שכבתי:
נפש: מזוהה עם הגוף, מהווה את הבסיסית הפסיכופיזית. מדומה לנשימה בתוך כלי זכוכית.
רוח: היסוד הבלתי יציב, המקשר והשואף בין הנפש לנשמה. מהווה מקור להשראה ולתנועה רוחנית. מדומה לנשימה העוברת דרך שפופרת.
 
נשמה: המהות האלוהית עצמה, "נשימת פיו יתברך". חופפת על הגוף אך אינה נכנסת במלואה. מקור אלוהי, חיבור טהור ושכל. מדומה לנשימה בפי האומן.
 
שכלולים וכוונה, ריכוז, תרגילי ספורט, מוזיקה, דמיון – לימודי הנביאים בעת העתיקה לא כללו רק לימוד אינטלקטואלי, אלא הכשרה הוליסטית לפיתוח האדם השלם, שהתמקדה גם בפיתוח הדמיון, מוזיקה, תרגילי ספורט, ריכוז וכוונה.
 
שימוש בכלים טכנולוגיים חדשניים – קריאה לאמץ טכנולוגיות מתקדמות כמו מציאות מדומה ובינה מלאכותית (AI) כדי להמחיש רעיונות נבואיים ולפרוץ את גבולות המוכר והמקובל.
 
תחיית הדמיון – מגמה שאותה זיהה הרב קוק לפני כמאה שנה בתקופתו, שבה מתרחשת היחלשות מעמדם של "אנשי השכל" ועלייה בכוחם של האמנים ושל כוח הדמיון. היא למעשה תהליך הכשרת הכלים להתחדשות הנבואה.
 
תחייה לאומית – נתפסת כהתגלות ראשונית של "הכוחות הנאדרים בקודש" הגנוזים בנשמת האומה, גם בצורתה החילונית. היא נתפסת כמעבר מעבדות לזמן מעגלי לחירות לזמן של צמיחה.
 
"תגים לאותיות" – מונח המתאר תהליך של התפתחות יצירתית: הנשמה לומדת לחוש אינטואיטיבית את הנסתר שבדברים (שלב 1), הכישרון הופך לכוח חיים קיומי (שלב 2), יכולת הביטוי מתעשרת (שלב 3), ולבסוף, מתווספים "תגים לאותיות" – רמזים עדינים לעניינים נעלים ועמוקים יותר, הנחשפים דרך המעשה האמנותי עצמו. זוהי מפת דרכים ליוצר המחפש שפה אמנותית חדשה.
 
"תשובה גדולה" / "תשובת האומה" – תהליך הגאולה תלוי בתשובה, אך לא בתשובה אישית של יחידים, אלא ב**"תשובה גדולה"** שתחיה את האומה כולה ותצמיח מתוכה את אור הנבואה המחודש.
 
יראת התוהו (חרדת היצירה) – השלב הראשוני והקריטי בתהליך היצירה, המתרחש כאשר רעיון חדש עולה בתודעת היוצר לפני שהוא מקבל צורה ומתגבש. החרדה נובעת מול הפוטנציאל האינסופי והגולמי של המחשבה החדשה. התגברות עליה היא אקט של "גאולה", שבו היוצר פודה את "אסירי מחשבותיו" ומשחרר אותן לחופשי.
 
ייחודיים מקורות השראה – היצירה היהודית החדשה צריכה לשאוב השראה מספרות הסוד, המדרש והאגדה, שבהם נשתמרו שרידים של תרבות נבואית עברית, ובהם גנוז אוצר לאמנות החדשה.
 
ייסורי ועונגה של היצירה – תהליך יצירתי פרדוקסלי, הכולל כאב הנובע משבירת מבנים ישנים, יחד עם שמחת הולדת מציאויות חדשות. "צער היצירה" מושווה ל"צער הנבואה", ומתאר את כאב "חורבן עולמות פנימיים" כדי לפנות מקום להתגלות חדשה. העונג הגדול טמון בתוך הצער עצמו.
 
יצירה ללא מאמץ כוחני – אין לחשוב על היצירה כעל עמל ויגיעה, אלא כתהליך זרימה ושמחה. האדם היוצר מתדמה לקונו, שברא את עולמו ללא יגיעה ומאמץ.
 
יוצר כ"מחולל מציאות" – בניגוד לתרבות המערבית ששמה לעצמה מטרה לצייר, לתעד ולהתבונן במציאות, התרבות העברית בשורשיה הנבואיים שואפת לא לצייר אלא לחולל, ליצור ולברוא מציאות חדשה, ורואה את האדם בשותפות יצירתית עם הבורא.
 
יוצרת הנשמה – מקור היצירה החדשה הוא בהתגלות נשמתית. הנשמה תמיד שרה ויוצרת ללא הרף. על היוצר להתרומם אל גובה פגישת נשמתו. אין לעכב או לעצור את הנשמה היוצרת.
 
מודרני הנביא – הנביא העתידי, דמות היוצר שבו יתאחדו כלים של שכל, דמיון ורגש בהרמוניה מושלמת, בניגוד לפיצול שאירע לאחר חורבן המקדש.
 
מוזיקה שפת הנשמה – מוזיקה נתפסת כשפת הנשמה. על פי הגר"א, המוזיקה יכולה להוציא את נשמת האדם מגופו ואף להחיות מתים. הנביאים עסקו במוזיקה כהכנה לנבואה.
 
מועד (בתפיסת זמן יהודית) – אחד משלושה מושגי זמן בתפיסה היהודית. זהו הרגע המקודש שבו הנצח (עולם) פוגש את הרגע החולף (עת). הוא מתייחס לנקודת החיתוך (קאט) בעריכה הקולנועית, שהופכת למפגש מקודש בין שני שוטים. העורך, כשותף לבריאה, מפגיש בין הנצחי לחולף ליצירת משמעות חדשה.
 
מלחמת שור הבר ולוויתן – משל המופיע בספר איוב ומתואר במדרשים, המתאר קרב אימתי בין שתי חיות המייצגות שני סוגי קדושה: "קודש דתי" (שור הבר - קדושה רוחנית מעל הטבע) ו**"קדושה שבטבע"** (לוויתן - קדושה נסתרת במעמקי המציאות, כוחות חיים אדירים ועזוז מלאים). המאבק בין דתיים לחילונים בדורנו נתפס כגילוי מודרני של קרב מיתי זה.
 
מסע משה (ארכיטיפ היוצר הנבואי) – מסע בן שלושה שלבים המשמש כמסלול הכשרה ליוצר הנבואי:
 
שלב מצרים ("לימוד מדעי המדינה"): גידול בארמון פרעה, רכישת כלים לניהול העולם, שפה וטכניקה. התעוררות תודעה מוסרית קוסמופוליטית ופשטנית (החלש תמיד צודק).
 
שלב מדיין ("לימוד המסר"): יציאה למסע עולמי, חיפוש עם חדש, לימוד "מדעי הנבואה" אצל יתרו (כהן מדיין). שלב של זיכוך פנימי ומעבר מעיסוק בכלים חיצוניים לגילוי תוכן פנימי ומהות רוחנית.
 
שלב הסנה ("התגלות השליחות"): רגע המהפך הגדול, בו משה מתבקש לאחד את שני העולמות שלמד וליישם אותם על עמו. גילוי הסוד הגדול שהלאומיות העברית אינה אגואיזם אלא הדרך היחידה למימוש אוניברסליות אמיתית.
 
מעבדה לקבלה נבואית ע"פ רבי אברהם אבולעפיה – קורס מתקדם למתרגלים ותיקים ב"בית הספר לנביאים", הבוחן טקסטים ותרגילים מתוך הקבלה הנבואית, וכולל התנסות מבוקרת בטכניקות רוחניות מורכבות.
 
מעבר מתפיסה גלותית לתורת ארץ ישראל – תהליך המתרחש כיום, של מעבר מתפישה גלותית מצמצמת של תורת ארץ ישראל (שהצטמצמה למימד שכלי, והפחיתה את המימד החוויתי) לתפישה כוללת ורחבה, שבה ישראל נכנסת לעידן חדש וזקוקה לכלים חווייתיים אחרים, ומתבסס על סינתזה חדשה בין השכל, הרגש והדמיון.
 
מהפכה תרבותית גדולה – קריאה נועזת ורדיקלית לאמנות יהודית חדשה, אלוהית ונבואית, השוברת תבניות חשיבה רגילות ומחדשת תבניות של חכמה והכרה, ושתהפוך את ישראל למרכז תרבות חלוצית, אוונגרדית, יהודית-ישראלית ואנושית כלל. מהפכה זו צריכה למרוד בכל מוסכמות התרבות העכשווית, להקים "מאחזים בלתי חוקיים" בשדה היצירה ולסלול דרכים חדשות אל הנשגב, אל הפלאי, אל שורשי השורשים, אל הנשמה.
 
מקורות השראה ייחודיים – היצירה היהודית החדשה צריכה לשאוב השראה מספרות הסוד, המדרש והאגדה, שבהם נשתמרו שרידים של תרבות נבואית עברית, ובהם גנוז אוצר לאמנות החדשה.
 
נבואה – נתפסת כליבתה של היהדות. היא פסקה לפני כ-2400 שנה אך עתידה לחזור סמוך לשיבה לעצמאות המדינית, מלווה בעלייה תרבותית גדולה. בעבר התקיימה תרבות נבואית בישראל, עם בתי ספר לנביאים. הרב קוק ראה בפיתוח הדמיון באמנות העכשווית תהליך הכשרה לכלים הנחוצים לתחיית הנבואה העברית. הנבואה היא הסגולה העיקרית של האומה הישראלית כיוצרים.
 
נפש (שכבת תודעה) – אחד משלושת רבדי הנשמה. מזוהה עם הגוף, ומהווה את ההיבט היציב והאימננטי של ההוויה, את הבסיס הפסיכופיזי והביולוגי. מדומה לנשימה בתוך כלי זכוכית.
 
נשמה (במשנת הרב קוק) – אינה ישות סטטית אלא כוח פעיל ויצירתי, שמטרתו לחשוף את האור האלוהי ולקדש את כל היבטי המציאות, ובכך להכין את העולם לתרבות נבואית מחודשת.
 
נשמה (שכבת תודעה) – אחד משלושת רבדי הנשמה. המהות האלוהית עצמה, "נשימת פיו יתברך". חופפת על הגוף אך לא נכנסת במלואה. נחשבת למקור אלוהי, חיבור טהור ושכל. מדומה לנשימה בפי האומן.
 
נשמה כמיקרוקוסמוס – הנשמה הפרטית של היחיד נתפסת כמיקרוקוסמוס המחובר בעומק למאקרוקוסמוס – נשמת כנסת ישראל, האנושות וההוויה כולה. התעלותו הרוחנית של יחיד משפיעה ישירות על הכלל ועל העולם כולו.
 
"אין אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום" – הנחיית בימוי יסודית של חז"ל (מסכת אבות), המהווה סיכום מושלם למודל עש"ן (עולם-שנה-נפש) בקולנוע קדם נבואי. תפקיד הבמאי הוא לגלות את המקום המדויק לכל חפץ וצל במיזנסצנה ("אין דבר שאין לו מקום") ולמצוא את ה"שעה" הנכונה לכל דמות לפעול, לשתוק או לנוע.