מילון מונחים: מושגי יסוד של קולנוע קדם נבואי
כאן מרוכזים מושגי המפתח המרכזיים של פרויקט "קולנוע קדם נבואי". מילון זה נועד לשמש כמפה וכמדריך לכל מי שרוצה לצלול לעומק השפה והרעיונות המוצגים באתר
1. קולנוע קדם-נבואי (Pre-Prophetic Cinema)
קולנוע קדם נבואי - תנועה שמטרתה להצמיח יצירה ישראלית חדשה ומהפכנית שיונקת משורשיה הנבואיים של התרבות העברית, ששוברת תבניות חשיבה רגילות ומחדשת תבניות של חכמה והכרה, שמקור היצירה שלה הוא בהתגלות נשמתית. במטרה לכונן גל ישראלי חדש, להפוך את ישראל למרכז עולמי של יצירה חלוצית ואוונגרדית, בדרך לתקומה של תרבות ישראלית נבואית מודרנית.
קולנוע קדם נבואי מתנגד לאמנות מגויסת, לאמנות מגזרית, ולאמנות דתית במובן הצר והמקטין של "פולקלור יהודי".
2. הנשמה היוצרת (The Creating Soul)
מושג יסוד בהגותו של הרב קוק, המתאר את מקור ההשראה הפנימי והבלתי נדלה של האמן. בניגוד ל"מוזה" חיצונית שמחכים לה, "הנשמה שרה תמיד". תפקידו של היוצר הוא להתעלות, להקשיב לשירתה הפנימית, ולאפשר לה להתפרץ החוצה כיצירה טהורה ואותנטית, ללא עמל או מאמץ.
לא "כוח רצון" במובן של מאמץ, אלא המהות הפנימית והראשונית ביותר, הקודמת לשפה ולשכל. על פי הקבלה, הרצון (ספירת הכתר) הוא המקור הגבוה ביותר שממנו נובעת כל המציאות. היצירה הקדם-נבואית אינה כופה רצון על המציאות, אלא שואפת לגילוי הרצון – תהליך של הקשבה והתעלות שבו הרצון הפרטי של היוצר פוגש ומתאחד עם הרצון האלוהי החי שפועם ביקום.
4. שירת עולמים ("שיר השירים" כמודל) (A Song of All)
השאיפה העליונה של היצירה הקדם נבואית. על פי הגות הרב קוק, זוהי יצירת-על המסוגלת להכיל ולאחד בתוכה את כל רמות השירה: הפרטית (של היוצר), הלאומית (של עמו), האנושית (של האנושות כולה) והקוסמית (של היקום). המטרה היא לא ליצור אמנות שעוסקת רק בחלק אחד של המציאות, אלא לשאוף לסינתזה הרמונית המבטאת את אחדות ההוויה כולה.
5. שכל יוצר / שכל מצייר (Creative Intellect / Depicting Intellect)
הבחנה מהותית בין שתי תפיסות של אמנות. "שכל מצייר" הוא הכוח לתאר ולשקף את המציאות כפי שהיא, וזוהי המגמה הרווחת בתרבות המערב. "שכל יוצר", לעומת זאת, הוא הכוח העליון יותר לברוא עולמות חדשים, לשנות את המציאות ולא רק לתעד אותה. הקולנוע הקדם נבואי שואף לעבור מהתמקדות ב"ציור" העולם, לעבר המעשה המהפכני של "יצירת" עולם חדש.
העיסוק בדמיון בתרבות והאמנות מקרב את חידוש הנבואה הישראלית המודרנית
הדמיון הוא חרב פיפיות, הדמיון מסוגל לרומם את האדם, ומסוגל להוריד, להשפיל אותו. וכאשר האדם נתון לדמיון מקולקל, לא השכל יוציא אותו משם, אלא דמיון הקודש, דמיון אלטרנטיבי. היצירה היהודית החדשה יכולה להציג את הדמיון הקודש, את הדמיון האלטרנטיבי.
7. עבודתו הפנימית של היוצר: זיכוך ותיקון
זיכוך וטהרה לפני היצירה: על היוצר להקדים מחשבה של תשובה ותיקון לפני כל יצירה. אין לטבול את העט (או המצלמה) ללא טהרת הנשמה וקדושת הרעיון.
8. חוצפה דקדושה (Holy Chutzpah)
מושג קבלי המתאר לא עזות פנים, אלא אומץ רוחני רדיקלי, העזה לשאול שאלות רדיקליות ולפרוץ גבולות מחשבתיים. בהקשר היצירתי, זוהי התעוזה לשבור תבניות מחשבה וצורה מקובלות, לפרוץ גבולות, ולשאוב השראה ישירות מהמקור הנשמתי ללא תיווך של מוסכמות חברתיות או אמנותיות. זוהי החירות המוחלטת של היוצר ללכת אחר האמת הפנימית שלו, גם אם היא נראית חתרנית או משונה לסביבה.
9. הקשבה ודממה (Listening & Silence)
התנאי המקדים ליצירה קדם נבואית. בניגוד לתפיסה הרואה ביצירה רק ביטוי עצמי כלפי חוץ, כאן היצירה מתחילה מהקשבה פנימית. זהו תהליך של השקטת "רעשי הרקע" של האגו והתודעה הרגילה, כדי לשמוע את קולה עצמי של הנשמה. הדממה הראשונית אינה ריקנות, אלא מרחב פוטנציאלי שמתוכו יכול לצמוח הדיבור הנשמתי האותנטי.
לב ליבה של היהדות, שפסקה לפני 2400 שנה, ועתידה לחזור בלבוש מודרני סמוך לשיבת ציון ועצמאות המדינית. לא במובן של חיזוי עתידות, אלא במובן העברי המקורי: ביטוי של דבר ה' במציאות, של תרבות נבואית שלמה. הנבואה היא פסגת החיבור בין היוצר למקור האלוהי, והיא משלבת באופן הרמוני את שלושת כוחות הנפש: שכל (הבנה), דמיון (יכולת תרגום לדימויים) ורגש (הזדהות וחוויה). קולנוע קדם נבואי אינו מתיימר להיות נבואה, אלא "להכשיר את הכלים" ולסלול את הדרך לקראת התגלותה המחודשת.
11. חופש המחשבה (Freedom of Thought)
זהו תנאי הכרחי ליצירה קדם נבואית. אין הכוונה רק לחופש פוליטי, אלא לחירות פנימית של הרוח מהכבלים של תבניות חשיבה מקובעות, דעות קדומות, ומהפחד להיראות משונה. זהו החופש לשאול כל שאלה, לחבר בין עולמות שנראים מנוגדים, ולתת לדמיון להמריא אל "עולמות השעריים" – מרחבים של תודעה שההיגיון הרגיל אינו יכול להגיע אליהם.
12. האינטואיציה (Intuition)
כלי ההכרה המרכזי של היוצר הקדם נבואי. אין מדובר בתחושת בטן עיוורת, אלא ב"היגיון שמעי" (כפי שכינה זאת הרב הנזיר) – יכולת לתפוס אמיתות עמוקות באופן ישיר, שלם ומיידי, מעבר לתהליך החשיבה הלוגי-אנליטי. זוהי ההקשבה הישירה לקול הנשמה ולרצון החבוי במציאות. האינטואיציה היא המצפן המכוון את ה"שכל היוצר" ומאפשר לו לקבל החלטות יצירתיות ממקום של אמת פנימית.
13. חירות (Freedom)
היצירה הרוחנית חופשית ואינה מתחשבת בהשפעות חיצוניות. היא נובעת מהלך הרוח הפנימי, וככל שתאמין בעצמה, כך תעלה למרומי האמת. היצירה באה מחופש המחשבה ומגלה את גודל של עולמות ההשעריים- עולמות שמתגלים בכוח האינטואיציה ,שמתעלה מעל להיגיון המדוד. היוצר משער בליבו ובמחשבתו בכל היקף ורוחב ובחופש מחשבה מוחלט.
אוונגרדית, חלוצית, רדיקלית, נועזת, אלוהית, נבואית, חדשה, יהודית לאמנות זוהי קריאה לאמנות ששוברת תבניות חשיבה רגילות ומחדשת תבניות של חכמה והכרה, ותהפוך את ישראל למרכז תרבותי אוונגרדי, חלוצי, יהודי-ישראלי כולל-אנושי.
אלפבית נשמתי - השאיפה בקולנוע קדם-נבואי היא לקלף את המבנה הלשוני המגביל מהדימוי הקולנועי, לאחד מחדש את הסימן, המסמן והמסומן, ולהחזיר את הדימוי לשורשו – הרצון הנשמתי, ובכך ליצור אלפבית נשמתי חדש.
אמנות כמעשה גלותי / גלות יזומה תפיסה זו מבוססת על תורת ה"הזרה" של ויקטור שקלובסקי, שמטרתה "דה-אוטומציה" לתפיסת המציאות השחוקה על ידי הפיכת המוכר לזר. ביהדות, גלות נתפסת כדרך לתיקון וריבוי דעת, וישנם מנגנוני "גלות יזומה" כמו שבת ושמיטה, שמטרתם לרענן את התודעה ולהזכיר את מקור הכל. היצירה האמנותית המודרנית משמשת כ"גלות מהירה ויזומה" שלוקחת את הצופה ממקומו המוכר למקום של תמיהה ופתיחות לדעת חדשה.
אסתטיקה עברית (גלותה וגאולתה) במשך אלפי שנות גלות, היהדות התרחקה מהאסתטיקה והאמנות החזותית כבחירה אידיאולוגית, בראותה ביופי החיצוני בגידה נוכח חורבן הבית. השיבה לציון היא תחילתו של תהליך איחוי עמוק, שבו הנשמה הלאומית דורשת חזרה את איבריה האבודים, ובהם חוש היופי. האמנות הישראלית החדשה נקראת לא לפחד מיופי, אלא להעמיק ולקדש אותו, ולהחיות מחדש את היופי העברי המקורי.
בימוי הנשמה / בימוי נוכחות נשמתית מטרתו לשחרר את היוצר מהצורך "לשלוט" במציאות ולהפוך ל"צינור" שדרכו הרטט הפנימי של ההוויה יכול להתגלות. הפריים הופך למרחב שבו מתרחש מפגש חי בין הנסתר לנגלה.
בימוי תלמודי - גישה בבימוי המושפעת מהטקסט התלמודי, שבו הדיון סוטה מהכיוון הראשי אל פרטים בלתי צפויים שנתפסו כ"שוליים". המצלמה אינה מתמקדת רק בגיבור, אלא יכולה להתעכב פתאום על חפץ זניח או הבעת פנים משנית, והפרט יכול לקבל משמעות מרכזית. המטרה היא להפוך את חווית הצפייה לדיאלוג אינטנסיבי עם הצופה, שיאתגר את וודאותו ויזמין אותו לגילוי חדש.
גאולת הרצון - הרב קוק כותב רבות על שחרור הרצון, חירות הרצון, גאולת הרצון ותחיית הרצון, המהווה גילוי של המהות הפנימית והעצמיות, ממנה נובע הכל. זוהי הספירה העליונה ביותר בקבלה הנקראת "כתר" או "רצון". תחיית הרצון הישראלי חייבת ללוות את השיבה לעצמאות מדינית ותלווה במהפכה רוחנית-תרבותית שתחדש תבניות חכמה והכרה.
דמיון אלטרנטיבי (הקודש, הדמיון האלטרנטיבי) היצירה היהודית החדשה צריכה לשאוב השראה ממקורות ייחודיים כמו תורת הסוד, המדרש והאגדה, שבהם נשתמרו שרידים של תרבות נבואית עברית – אוצר גנוז עבור האמנות החדשה. הדמיון האלטרנטיבי הזה יכול להציג דרכים חדשות להבנה וליצירה. הרב קוק זיהה עלייה בכוח הדמיון במקביל להיחלשות השכל, וראה זאת כתהליך הכשרת הכלים לתחיית הנבואה.
דמיון (פריצת גבולות) אחת ממטרות היצירה היהודית החדשה היא להרחיב את גבולות הדמיון, לשבור תבניות חשיבה והכרה רגילות, ולחדש תבניות חכמה. הדמיון נתפס כ"חרב פיפיות" המסוגל לרומם או להשפיל את האדם. היצירה היהודית החדשה יכולה להציג "דמיון אלטרנטיבי", "דמיון הקודש".
להדריר את הדיבור - קריאה ליוצרים "לתת דרור לדיבור הכמוס, הסודי", ולבטא את המימד הנסתר והפנימי של ההוויה. מתבטא גם בהפיכת טקסט "קפוא" ל"דיבור חי".
ה"הזרה" - מושג שטבע הוגה הדעות היהודי-רוסי ויקטור שקלובסקי, המתאר את תפקיד האמנות "להפוך את המוכר לזר, את השגור למוזר", ובכך לבצע "דה-אוטומציה" לתפיסת המציאות ולרענן אותה.
הקודש (מהות וסוגים) הרב קוק מבאר שהקודש אינו פרישות מהמציאות אלא היפוכו – ריכוז החיים, עצם היש. הוא מבחין בין שני סוגי קדושה: קודש דתי (שור הבר), שהוא רוחני, מעל הטבע, ומתרחק מהחומר; וקדושה שבטבע (הלוויתן), המסתתרת במעמקי המציאות וחושפת את כוחות החיים במערומיהם. קולנוע קדם-נבואי שואף לגלות את השורש האחדותי לשני סוגי הקדושה.
הקשבה פנימית - היצירה אינה רק ביטוי עצמי אלא קודם כל מפגש עם העצמי, המתחיל בהקשבה פנימית לקול נשמתו של היוצר. זוהי הדרך שבה היוצר מתעלה למפגש עם נשמתו ואינו מחכה להשראה חיצונית.
יראת התוהו - השלב הראשוני והקריטי בתהליך היצירה, כאשר רעיון חדש עולה בתודעת היוצר לפני שמתגבש לצורה. היוצר עלול להיתקף ב"יראת התוהו" – חרדה עמוקה מול הפוטנציאל האינסופי והגולמי של המחשבה החדשה. התגברות על יראה זו היא אקט של "גאולה" – גאולת היצירה הנשמתית – שבו היוצר פודה את "אסירי מחשבותיו" ומשחרר אותן לחופשי.
מאחזים בלתי חוקיים ביצירה / שבירת תבניות קריאה לאמנות ששוברת את מוסכמות התרבות העכשווית ומחדשת תבניות חשיבה והכרה. "הגיע הזמן להקים מאחזים בלתי חוקיים בשדה היצירה" ולסלול דרכים חדשות אל הנשגב.
מנקי ארובות על פי הרב שרקי, היהודים הם "מנקי הארובות" של האנושות, כלומר, תפקידם לפתוח "סתימות" בהכרה האנושית. היוצרים החדשים בקולנוע הקדם-נבואי ישמשו כ"מנקי ארובות" לדמיון האנושי, ובכך יפתחו מחדש את הערוץ בין האדם לאלוהים.
מונטאז' הנשמה / עריכה ספירותית - תפיסה של עריכה קולנועית המבוססת על מבנה הספירות בקבלה, ורואה את היצירה כ"מונטאז' של הנשמה", השואף ליצור חוויה רוחנית ולא רק רעיון אינטלקטואלי.
• "חסד" של הקאט: חיבור שיוצר פתיחות, זרימה והתרחבות, המתבטא בדיזולב או בחיבור רך בין שוטים רחבים. מבטא חמלה והתרחבות.
• "דין/גבורה" של הקאט: חיבור שיוצר צמצום, מתח וגבול, המתבטא בג'אמפ-קאט חד או בחיבור המבוסס על קונטרסט גרפי אלים. מבטא דריכות.
• "תפארת" של החיבור: רגע של יופי והרמוניה שמאחד את הקטבים, היוצר אמת פואטית ולא סינתזה אינטלקטואלית. זהו המפגש המושלם בין שוט של התרחבות לשוט של צמצום.
סולם היצירה - מפת דרכים מדויקת של הרב קוק המתארת את סדר ההתקרבות הנכון לרוח הקודש והנבואה. מתחיל בטיהור הגוף, עובר לכוח הדמיון, הרגש, השכל ולבסוף - ההקשבה העליונה. הסולם הזה מציע תפיסה הוליסטית של יצירה, כהתפתחות אורגנית של כל כוחות האדם יחד.
סרט כקורבן - תפיסה שרואה בסרט מעין קורבן, במובן המקורי של המילה "לָקָרֵב", כלומר לקרב בין הבורא לנברא, בין היוצר לצופה, בין הרוח לחומר. הצילום על גבי סרט היה עשוי מחומר אורגני ("עור לאור"), שנחשף לאור והופך לדימוי, בדומה לתהליך של גילוי ניצוצות האור הגנוזים בחומר. הפריים במובן זה הופך ל"מרחב בין-נשמתי" אינטימי, שבו נשמת היוצר פונה אל נשמת הצופה.
סרט כפרד"ס - תפיסה הרואה בסרט הקדם-נבואי מבנה רב-ממדי, הבנוי כרבדים-רבדים של משמעות בדומה לשיטת ה"פרד"ס" היהודית (פשט, רמז, דרש, סוד).
• פשט: הרובד הנרטיבי, העלילה הגלויה, הדמויות והפעולות הפיזיות.
• רמז: הרובד הסמלי, שבו העולם הפיזי מתחיל לרמוז על מה שמעבר לו, באמצעות סמלים ומוטיבים חוזרים.
• דרש: הרובד האנושי (הפסיכולוגי-מוסרי), שבו הסרט דורש ומפרש את המצב האנושי, ונוצרת משמעות חדשה מהחיבור וההתנגשות בין אלמנטים.
• סוד: הרובד הנשגב והמסוכן, שבו הסרט מפסיק להיות סיפור והופך להתגלות ישירה של מציאות פנימית ביותר של הבלתי נתפס. הסוד אינו מסר לפענוח אלא חוויה ישירה.
עידן הנבואה (מעבר מהציונות) לאחר סיום עידן הנבואה הקדום, ישראל עבר לעידן החוכמה (דרך כלים שכליים). עם חזרת עם ישראל לארצו, עולה כמיהה לחידוש ערוץ ההתגלות שבו שותפים כל כוחות הנפש והגוף. הציונות נתפסת כמהלך של תחייה והתגלות מחודשת של הקדושה שבארץ ובטבע.
עריכה קולנועית ותפיסת הזמן ביהדות עבודת - העורך בחדר העריכה היא התעסקות בזמן, והמחשבה העברית מציעה שלושה מושגים שונים של זמן:
• עת: הזמן הסובייקטיבי, הרגע הנוכחי, ה"עכשיו" של השוט.
• עולם: הזמן שמעבר לזמן, הנצח, המייצג את הרעיון השלם והמבנה הגדול של הסרט, הנרטיב כולו.
• מועד: המפגש המקודש שבו ה"עולם" (הנצח) פוגש את ה"עת" (הרגע החולף). הקאט הוא ה"מועד" – נקודת החיתוך והמפגש המקודש בין שני שוטים, שבה העורך כשותף לבריאה מחליט להפגיש בין הנצחי לחולף כדי ליצור משמעות חדשה. הזמן היהודי אינו מעגל סגור אלא ספירלה של שינוי ותקווה. עריכה כזו היא מהפכה שמשחררת את הצופה והיצירה מכלא הזמן הליניארי, ומאפשרת לקפוץ בזמן, לחבר בין זיכרון לנבואה ובין תיעוד לחלום.
פואטיקה של מפגש בניגוד לפואטיקה האריסטוטלית המדגישה קתרזיס וקונפליקט, המסורת הנבואית העברית מציעה פואטיקה של מפגש. מטרת הדרמה היא מפגש כולל וחובק בין הבורא לנברא, המבטא אהבת נשמה והרמוניה בין ערכים, שבה כל ערך מממש את עצמו ומשלים את עץ החיים.
צער היצירה - יצירה טהורה כרוכה ב"צער היצירה", כאב הנובע מהמפגש העוצמתי בין "גילויי ההוויה הערפליים שבבשר" (החומר) לבין "גילויי חיים מספירת הנשמה העליונה" (הרוח). הצער הזה אינו פרס בסוף הדרך, אלא גנוז בתוך הצער עצמו, ומאפשר לידה של תודעה וצורה חדשה.
קולנוע כמעשה מקדש / פריים מקודש כמרחב הפריים הקולנועי נתפס כמקום מקודש שבו מתרחש מפגש. הבמאי הוא "השליח" או "אדריכל נשמות" שתפקידו למצוא לכל דבר "מקומו" ולכל אדם "שעתו", ובכך לבנות מבנה חדש של תודעה בתוך גבולות הפריים. הפריים הופך למרחב "בין-נשמתי". קולנוע קדם-נבואי נכנס לחדש לעידן שבו הקדושה יכולה להתגלות גם במרחב המצולם.
קולנוע מדרשי - סוג אמנות המבקש להשתחרר ממגבלות השפה הקולנועית המערבית, המבוססת על חוקים ותבניות סיפוריות קלאסיות. הוא משתמש בשפות מקבילות רבות, בונה מבנה סיפורי רב-מפלסי ויוצר דימוי על גבי דימוי, המפעיל אזורים שונים בהכרה, ברגש ובדמיון בו-זמנית. קולנוע כזה אינו חושש ממונטאז' רדיקלי, ומטרתו היא מפגש עם דבר ה' הנסתר.
קריאה תרבותית למהפכה קריאה ליצירה תרבותית יהודית חדשה ומהפכנית, שתהפוך את ישראל למרכז עולמי של תרבות נבואית מודרנית. קריאה זו מתרחשת בימים של "חרם תרבותי על ישראל", והיא מהווה הזדמנות להתחדשות ומהפכה תרבותית גדולה.
רצון שקודם לשפה הרצון הוא המקור לכל, והוא קודם למילים ולאותיות. המילה "אות" בעברית נובעת מהשורש "לאוות" – לרצות, כלומר האותיות הן רסיסים מהרצון הראשוני. קולנוע קדם-נבואי שואף להחזיר את הדימוי לשורשו הנשמתי-רצוני.
• שכל יוצר: שואף לחולל מציאות חדשה ולברוא עולמות חדשים. תפיסה זו שמה את האדם בשותפות יצירתית עם הבורא. כוח זה מניע את "שחרור הרצון". עורך הפועל מתוך "שכל יוצר" אינו ניגש לחומרי הגלם במטרה לסדרם לפי תסריט ידוע מראש, אלא שואל מהו הרצון הנסתר שחי בתוך השוטים ואיזה סרט חבוי מבקש להיוולד.
הגיבור השלישי, מושג המתייחס לצורך בארכיטיפ חדש של גיבור יהודי, שאינו "היהודי הקורבן" (ארכיטיפ דרייפוס) ואינו "היהודי הכובש" (החזק, החדש, שיכול להיות "לא-צודק"). הגיבור השלישי הוא "היוצר הנבואי", שמהווה סינתזה בין שכל, דמיון ורגש, ועובר מסע הכשרה הכולל לימוד המדינה, לימוד המסר והתגלות בסנה (משה רבנו). מטרתו היא לחבר בין ניצוצות מהתרבות הכללית ושרידי הנבואה שגנוזים בתורת הסוד.
תבניות חשיבה (שבירה וחידוש) אחת ממטרות הקולנוע הקדם-נבואי היא לשבור תבניות חשיבה רגילות ומקובעות, ולחדש תבניות של חכמה והכרה. זהו אקט של "חוצפה קדושה" המאפשר לשאול שאלות רדיקליות ולפרוץ גבולות מחשבתיים.
מאמרים אחרונים בבלוג של האתר
