מסעות אישיים

זו התמונה האחרונה שנותרה של שני אנשים שהכרתי, שסיפור היעלמותם עדיין מהווה תעלומה שלא הצלחתי לפתור, אך ככל שעוברות השנים, אני מצליח להשלים עם זה, ובלילות הסתיו, כשהירח מתמלא אני נרגע קצת, ועכשיו אולי יכול לספר את הסיפור: על נערת הירח, הצפרדע ונשמות עשוקות. רינה חנוכייב בגיל 16 נחתה בארץ במטוס מלא בנערים ונערות מקווקז בטיסה שאורגנה על ידי עליית הנוער של הסוכנות. גם אני הייתי באותו מטוס. בנסיעה לילית הגענו לאחת הפנימיות של הסוכנות, אי שם בדרום הארץ, והתחילו חיים חדשים. חמש

בתמונה דודה שושן (שושנה) היקרה מצולמת באימון במטווח ירי. כשהייתה בת 4 אביה עזב אותה והיא גדלה כאישה עצמאית, עם פתיל קצר. תמיד כשהייתה מחבקת אותי חזק הייתי מרגיש ממנה ריח של עשבים וריח מסקרן וחזק של בית השחי שלה. בשנת 1969 היא ירתה שני כדורים לעבר פורץ שחדר לפרדס שלה, כדור אחד פספס, והשני חדר לישבן (לא נעים להגיד אפילו) של דוד ברוך (בוריס), בעלה לעתיד. מסתבר שדוד בוריס, שהיה אז סטודנט בבית ספר החקלאי, גילה זן נדיר של תפוחי פרא שגדלו בפרדס של שושנה. וכך מצא את עצמו שוכב עם כדור

לפעמים, כדי לכתוב משהו חדש, צריך קודם ללמוד שפה עתיקה. בחודשים האחרונים, מתוך המציאות הכואבת של המלחמה, הרגשתי צורך לחזור למקורות עמוקים, אל תורת הסוד והקבלה. משהו נפתח. קול אחר החל לדבר. הטקסטים הבאים נכתבו בנשימה אחת, ביום חורפי אחד באשקלון, בהפוגה קצרה בין ההפצצות. הם אינם מאמרים או ניתוחים. הם רסיסי חוויה, ניסיון לתעד את המפגשים המוזרים והפלאיים שמתרחשים כשהמציאות היומיומית נסדקת, ודרך הסדקים מבזיק אור אחר. א. בבוקר, בפינת רחובות במרכז העיר, התיישב אריה גדול והייתה מהומה