25 באפריל 2026, 17:42. ירושלים, גג של אכסניה אוסטרית ברחוב הגיא, רובע מוסלמי. הייתי אמור להיפגש בארבע אחר הצהריים עם פרופסור יהונתן גארב, חוקר קבלה באוניברסיטה העברית, בקפה בקרבת הר הבית. הוא לא הגיע, לא ענה לטלפון. חיכיתי שעה וחצי, ואז עליתי לגג של האכסניה לעשן.. צילמתי את התמונה המצורפת בשעה 17:42. ילדה כבת 12, שמלה אפורה ומשבצות, יחפה, עיניים עצומות. נישאת באוויר על ידי שבעה בלונים שקשורים לחגורת השמלה. ראיתי אותה במו עיניי במשך 47 שניות עד שהיא נעלמה מאחורי כיפת הסלע מצפו

עד רגע זה אני לא בטוח האם בכלל כדאי או מותר לדבר על זה, אך בעקבות השתלשלות החריגה של אירועים האחרונים, לא נותרה לי ברירה, אלא לגייס את שרידי האומץ הנותר, ולנסות לקרוא לדברים בשמם, לפחות כדי לא לאבד את הכבוד העצמי כבן אנוש, כי כבר השלמתי שחיי הפיזיים שלי נכון לכרגע לא שווים כלום, וגם לא באמת חשובים. הכל התחיל בתחילת דרכי בקולנוע, ובהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות יתרה. עם הזמן זיהיתי אצלי דפוס עיקש ומציק, המתאפיין בכך שכל פעם שהייתי על סף פריצת דרך בכתיבת תסריט, כל פעם שהרגשתי ני

כולם מדברים על תוכנות רוגלה וזה מחזיר אותי לימי התיכון ואל הנערה המוזרה שלמדה איתי בשם רוגלה אחידז'אקוב. כולם מדברים על פגסוס, ואף אחד לא מדבר על סוס,לכן אגיד כמה מילים על רוגלה שהיה ידוע עליה דברים מעטים, כמו זה שהייתה מעריצה של להקת רוק עממי "ג'טרו טאל" וידעה על בוריה את סיפורי המיתולוגיה היוונית. אבא של רוגלה עבד כמהנדס אלקטרוניקה במפעל צבאי מסווג והם גרו בבית קרקע דו קומתי שניצב בודד בעמק קטן שנקרא "עמק הכפתורים". אבא של רוגלה קנה לה סוס ואחרי הבית ספר כשהייתי הולך בשבי