קולנוע קדם נבואי

הרבה זמן חיפשתי תשובה לשאלה מה זאת אמנות יהודית.

כמעט כל התשובות לא עונות לשאלה הזו. אמנות יהודית זאת לא אמנות דתית. כמובן שזאת לא אמנות מגזרית, לא אמנות ימנית, וגם לא לאומית. זאת גם לא אמנות "רוחנית".

​

המסקנה שהגעתי אליה, והיא איכשהו מספקת אותי, היא שיצירה שרוצה לקרוא לעצמה יהודית צריכה לנבוע משורש השורשים של היהדות — הנבואה.

​

אומה ישראלית היא אומה נבואית, זו המהות שלה. עברית היא שפת הנבואה, זו המשמעות של הביטוי "לשון הקודש". הכישרון הישראלי המקורי הוא הכישרון הנבואי, והתרבות הישראלית המקורית היא תרבות נבואית.

​

כלומר, זו יצירה שנובעת מתוך ההתגלות — גם אם היא פנימית, עצמית, בשעה חמש אחרי הצהריים בתחנת האוטובוס.

​

יש דקדוק נבואי. הוא לא משועבד לשום תבניות, קטגוריות, אידיאולוגיות, דוגמות, חוקים, הגיון ונימוס. לשום השפעה.

 ...

זוהי נקודת חירות מוחלטת.

רגע ששואף לנצח.

צורה ששואפת לאין סוף.

ולהפך.

​

הכלל הגדול ביותר שגנוז בפרט הקטן ביותר, ולהפך.

זה הקרוב ביותר ובו-זמנית הרחוק ביותר — שנקרא עומק.

זה הצעיר ביותר כי הוא הזקן ביותר.

זה המתחדש תמיד.

​

שר, צועק, זועק, לוחש, מזמזם, ומדבר בשתיקה רמה.

זה שמגלה את הסוד הכמוס ביותר בפשט הגלוי ביותר.

זמן שאין לו זמן, מקום ללא מקום, נקודה שבה מתחיל קו התפשטות העולמות.

זה שיודע לעבור מרשות לרשות, מאין ליש, ומיש לאין.​

​

בתחנת האוטובוס בבאר שבע.