תינוקות מספרים סודות האלפבית

זה לא סוד שיש לי יחס חזק לשפה, עוד מילדות כאשר קראתי אין ספור פעמים ספר בשם "מילה על מילים" ספר בלשנות נגיש לילדים. זה הפך את עולמי, התאהבתי בשפה.

אחרי זה זה המשיך בלימודי קולנוע בירושלים כאשר גיליתי את הסמיוטיקה של יורי ליטמן, שזה גאון של חקר הסימנים, חקר התרבות, השפה, הטקסט.

וזה בעצם גם מה שקירב אותי ליהדות. בשיעור תורה הראשון שהייתי בו, עסקנו שעתיים באות ב' האות הראשונה של בראשית, שכאשר המורה אמר שבתיקוני זוהר יש 70 פירושים למילה בראשית - הרגשתי שהגעתי הביתה.

וזה המשיך בקולנוע קדם נבואי, כאשר גיליתי אצל מניטו שלימוד הקבלה זה בעצם לימוד של לשון הקודש. כאשר החכמים אומרים לשון הקודש - הם לא מתכוונים ללשון קדושה - אלא לשון שבה מערכות הקודש מתנהלת, ובראשן הנבואה. עברית היא שפת הנבואה, שפת הנביאים. היהודים המודרנים לא מבינים את השפה הזו, השריד שלה נשתמר בתורת הסוד , למשל בספר "שערי אורה" של רבי יוסף ג'יקטיליה

לפני הרבה שנים שמעתי שיעור של הרב שרקי על האותיות אלף בית, שאהבתי במיוחד.

זה לא תורת הסוד, זה תלמוד, אבל גם פה נראה הניצוץ של העברית הנבואית, במיוחד כאשר זה בא בפי ילדים שובבים וומיוחדים.

אצל הפילוסופים — ואחריהם כל המדע המודרני — הקשר בין הבורא לנברא הוא סיבתי. מכני. האלוהות, אם קיימת כלל, היא ה"סיבה הראשונה", מקור קטגוריות ההכרה, "משהו" אימפרסונלי ועצום. חסר אישיות. חסר רצון. חסר אכפתיות.

אצל המקובלים — ואצל היהדות בכלל — הקשר הוא מוסרי. הבורא הוא בורא — פעולה רצונית, ביטוי של אישיות בעלת רצון. לא "משהו" — אלא מישהו.

ומשם נגזר הכול.

אם הבורא הוא מישהו, אם הבריאה היא מעשה של רצון ולא של מכניקה — אז הכלי שבאמצעותו נברא העולם הוא הדיבור. ובדיבור — האותיות.

מה זה אות?

שאלה שנשמעת פשוטה ומסתבר שהיא כלל לא.

הנטייה הראשונה: "אות זה סימן". אבל לא. הסימן הוא "איך כותבים"את האות. האות עצמה קיימת לפני הכתיבה.

מה שורש המילה "אות"? "א-ו-ה" . מזה — "תאווה" דבר שאני מתאווה לו, דבר שאני רוצה. " איבוי" - רצון.

אז "אות" היא סוג של "רצון" . אבל לא סתם רצון גולמי — רצון שקיבל "כיוון", "התוויה". לכן "אות" מסתיימת ב-ת (תו = תווי, סימון, כיוון).

הרי כשאני אומר "או" — זה רצון בלתי מבורר. "מה אתה רוצה?" "...אוּ..." — כלומר, לא יודע. אבל כשהרצון מקבל כיוון — בעצירה, בהתכוונות — זה נהיה "אות*. מבורר. ממוקד.

ולכן האות היא יחידת הרצון האלוהי.

הדיבור הוא ביטוי של הרצון. האותיות הן אבני היסוד של הדיבור. ומי שמבין שהקב"ה ברא את העולם ב"אמירה" — "ויאמר אלהים יהי אור" — מבין שהוא ברא אותו "ברצון מכוון", בכוונה בכל אות ואות.

ספר יצירה - ה-32 נתיבות

יש ספר קטן ועמוק בתוך תוך הספרייה הקבלית, ושמו " ספר יצירה" . מתי נכתב? שאלה מצוינת. אף אחד לא יודע.

החוקרים זורקים תאריכים: המאה השישית לפני הספירה? המאה השמינית אחריה? פער של 1,200 שנה. כל אחד זורק מה שבא לו. המסורת מייחסת את הספר לאברהם אבינו — המאה ה-18 לפני הספירה — אבל גם חכמי הקבלה לא ממש הולכים עם זה כפשוטו. אברהם הוא, בכל מקרה, אב ההכרה המונותאיסטית, ואם מישהו ירד לשורש העניין — זה הוא.

מה אומר ספר יצירה?

העולם נברא ב-" 32 נתיבות חכמה". לב. (ל-ב. שימו לב.)

מה הן 32 נתיבות אלה?

" עשר ספירות" - כלומר, עשרה מספרים. המדד הכמותי של המציאות. כל מה שאפשר למדוד, לשקול, לספור — הכמות. זה מה שהמדע חוקר. דבר מדעי הוא דבר הניתן למדידה.

" עשרים ושתיים אותיות" - האיכות. הרצון. האישיות. לא כמות — אות. לא "כמה" — "מה ולמה".

הרצון האלוהי מתפרק מראש לשני חלקים: הכמות והאות. המספר והמשמעות. הפיזיקה והמוסר.

10 + 22 = 32. לב. לב חכמה.

39 מלאכות שבת - החשבון הגדול

השבת, אומרת התורה, היא יום מנוחה. אבל מנוחה ממה? מ - 39 מלאכות. לא פחות, לא יותר.

שאלה שמטרידה: ספר יצירה אמר 32 נתיבות. ואנחנו רואים מ-39? חסרות שבע?

לכן צריך לחשב מחדש.

ב-22 אותיות יש שבע אותיות שהמבטא שלהן משתנה כאשר יש דגש - בג"ד כפר"ת (ב', ג', ד', כ', פ', ר' ת'). ועוד אחת שנוי במחלוקת. בשמע הפה, ב' בדגש שונה מב' בלא דגש, פ' בדגש שונה מפ' בלא דגש. כלומר, 22 + 7 = ** 29 אותיות

29 אותיות + 10 ספירות = 39.

תמו החשבונות. אבל לא תמה הפלאות.

המלאכות — תרשים הבריאה

מה הן 39 המלאכות? אמר התלמוד בדיוק:

11 מלאכות כדי לייצר פיסת לחם אחת - זה מה שנקרא "סדר הבריאה": חורש, זורע, קוצר, מאמר... כל מה שצריך כדי שיהיה לך לחם. הלחם הוא מה שמקיים את גוף האדם — הבסיסי מהבסיסי.

11 מלאכות כדי לייצר פיסת בד אחת — בגד. מה שמגן על גוף האדם. כמו שאמר יעקב אבינו: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" - שני הצרכים הבסיסיים של האדם באשר הוא אדם.

סך הכל: 22 מלאכות — כמספר האותיות.

7 מלאכות כדי לייצר פיסת עור אחת - נעליים. אפשר לחיות בלי נעליים (לא נעים, אבל אפשר). אי אפשר לחיות בלי לחם. הנעל היא "יותר" מן ההכרחי — כנגד שבע האותיות המכופלות-עם-דגש. אותיות "חזקות" יותר.

29 + 10 = 39. ואותן 10 מלאכות "כמותיות"? הן כנגד ארבעת היסודות הקדמוניים של הבריאה:

אש: מבעיר ומכבה — שתי מלאכות. ניתן לבחור: להדליק או לכבות.

מים (הנוזל): כותב ומוחק — שתי מלאכות. הדיו הוא הנוזל הכותב. המחיקה — מסירת הנוזל.

עפר (האדמה): בונה וסותר — שתי מלאכות. מניח אבן על אבן — בנייה. מסיר אבן — סתירה.

רוח (הלחץ): קושר ומתיר — שתי מלאכות.

זה שמונה. נשארו שתיים. ואלה הן מלאכות המעבר המוחלט:

מאין ליש — "מכה בפטיש": הפעולה האחרונה שהופכת פיסת מתכת ללא-כלי לכלי. מכה אחת אחרונה שמחליקה ומגמרת. רגע ההיוולדות.

מיש לאין - "הוצאה מרשות לרשות": הדבר לא השתנה, לא נהרס, לא נמחק — אבל עכשיו הוא כאן והרגע הוא לא היה פה. המוות ללא הרס. ההעדר.

39 מלאכות = תבנית הרצון האלוהי בבריאת עולמו.

מי שצם מ-39 מלאכות ביום השבת — מתדמה לבורא עולם. לא מתיימר להיות אלוהים. מתכוון: "גם אני מוכן לעצור, כמו שהוא עצר".

המם והסמך שבלוחות — פרדוקס של עיגול בריבוע

מסכת שבת, דף ק"ד, עמוד א'.

אמר רב חסדא: "אותיות מם וסמך שבלוחות (לוחות הברית, האותיות של עשרת הדיברות) — בנס היו עומדים".

מה הפרדוקס? כשחורטים אות בתוך לוח אבן, תמיד צריך שהחומר יהיה מחובר פיזית. האות א' — בסדר, יש מספיק אבן. אבל האות מ"ם — עגולה לחלוטין. ואות ס"מך — ריבועית לחלוטין סגורה. מה קורה לחתיכת האבן שבאמצע? היא מנותקת! אין לה על מה להישאר.

כל מי שעסק אי-פעם בשבלונות מבין את הבעיה.

אמר התלמוד: בנס עמדו.

אבל מה הנס הזה מלמד?

שאלו שאלה יפה: האם העולם הוא " עגול" או " מרובע"?

נגיד שהעולם עגול — כדור הארץ, השמש, מערכת הכוכבים, הכל מסתובב במעגלים. יפה מאוד. אבל מה המשמעות? שאין מעלה ומטה. אין שמאל וימין. אין קדימה ואחורה. אין היררכיה ערכית. אין "יותר גבוה" ו"יותר נמוך" — הכל שקול.

עולם עגול = עולם ללא מוסר.

ואילו עולם "מרובע" - יש מעלה ומטה, ימין ושמאל, קדימה ואחורה. יש כיוון. יש סולם. זה העולם המוסרי.

והנה הבעיה: אנחנו בני אדם, אנחנו חיים בעולם של קווים ישרים. תחשבו על החדר שבו אתם נמצאים — תקרה ישרה, רצפה ישרה, ארבעה קירות ישרים. זה לא המבנה של הטבע — זה מה שהאדם בונה.

הטבע עגול. האדם בונה ישר.

ולא במקרה: ברגע שתרבות מתפתחת — עוברת מן העיגול לקו הישר. הבתים של שבטים פרימיטיביים — עגולים. היורטות המונגוליות — עגולות. האפריקאים הקדומים — עגולים. ברגע שיש תרבות, יש ריבועים.

היחס הזה בין הישר לעגול — זה פאי (π). מספר לא-רציונלי. אי-אפשר לרבע מעגל. הפער הזה אינו ניתן לגישור לחלוטין.

מם וסמך - העיגול המושלם והריבוע המושלם — עמדו בנס בלוחות, כי היחס ביניהם הוא יחס שמעל הטבע. הם מייצגים את שני עולמות שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת — ועל-ידי נס הם דרים.

נבוב-בובן-רהב-בהר-שרו-ורס — ספרו של הקב"ה

עוד אמר רב חסדא: *"כתב שבלוחות — נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ. כגון: נבוב-בובן, רהב-בהר, שרו-ורס.

הלוחות היו כתובים משני עבריהם — הכתב פולש מקצה לקצה. הופך את הלוחות — רואה את אותן המילים בכתב הפוך. פלינדרומים בסלע.

תוספות שואלים: אבל מדוע לקח התלמוד מילים שאינן מעשרת הדברות? לא מצאנו "נבוב", "רהב", "שרו" בהלוחות...

ורש"י אומר בשלוש מילים: " תיבה בעלמא" - מילה סתמית, בעולם.

ואז זוכרים את כלל רש"י: כל פעם שרש"י אומר דבר טריוויאלי — זה סימן שהוא עמוק.

" בעלמא" = "בעולם" - רש"י מגלה לנו שהתלמוד מדבר לא על לוחות הברית הספציפיים, אלא על "לוח העולם" . העולם עצמו הוא לוח. ספרו של הקב"ה. כשמשה רבנו אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת" — מאיזה ספר ביקש להימחות? מן העולם. כי הקב"ה ברא את העולם באותיות, ואם תכתוב באותיות — יצא לך ספר. העולם הוא ספרו של הקב"ה.

ואם כן, מה אומרות המילים הפלינדרומיות הללו? הן מתארות את מבנה ההוויה:

נבוב / בובן

נבוב - חלול. ריק. אחרי שהקב"ה ברא את העולם, התפנה בתוך האינסוף חלל ריק. זה סוד הצמצום - ההתכווצות האלוהית שאפשרה מקום לנברא. ובלי זה — אין לנברא מקום להתקיים.

בובן - בינה. "בו תבנה" — בו תבנה, עליך למלא את החלל. יש לך 50 שערי בינה (שמשה רבנו הגיע לכולם חוץ מאחד). הבינה היא הכלי שממלא את הריק.

רהב / בהר

רהב - שם מלאך. שר הים. הנפטון של האלמוות. אבל רהב הוא גם שר מצרים, גם שר ישמעאל. מה הוא מייצג? אחרי שהאלוהות התרחקה מן העולם, המציאות מרגישה את עצמה עצמאית. היא מתמלאת "גאווה פנתאיסטית" - הנברא חושב שהוא האלוה. הוא מלא רהב. כמו מגדל בבל: " נעשה לנו שם" האגו הקוסמי. הים שמאיים לבלוע הכל.

בהר - הר סיני. ההפך המוחלט. ההתגלות. ירידת השכינה על ההר. הבורא מתגלה אל הנברא ומזכיר לו: אתה לא אלוהים. יש מי שגדול ממך. רהב — גאווה. בהר — עצמתנות מול האינסוף. הצמחיות ומעמד הר סיני — לא במקרה זה בחודש סיון, כדי לתקן את הרהב.

סרו / ורס

סרו - "סרו מהר מן הדרך"אחרי. ההתגלות — עדיין יש אפשרות של חטא. הפנייה מן הדרך. העבירה. הרע שמנצח את הרצון הטוב.

ורס - התיקון. ו'-ר'-ס'. הווא"ו היא האות המחברת, המלקטת. ר-ס מלשון רסיס - השבירה. הכלים שהתנפצו. לאחר מכן יש עבודה של ליקוט הניצוצות, ליקוט הרסיסים. זו תורת התיקון של הקבלה — תיקון הכלים השבורים.

שש מילים — תוכנית הבריאה:

1. יש ריק (נבוב)

2. מלא אותו בבינה (בובן)

3. היזהר מהגאווה הקוסמית (רהב)

4. התגלות מתקנת (בהר)

5. עדיין יש חטא (שרו)

6. יש תיקון (ורס)

ילדים קטנים ואלפא-בטא — השיעור הגדול ביותר

כעת מגיע אחד הסיפורים האהובים עלי בתלמוד.

באו חכמים אל רבי יהושע בן לוי ואמרו לו: " אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא — הגיעו ילדים קטנים לבית המדרש — ואמרו דברים שאפילו בימי יהושע בן נון לא נאמרו כמותם."

שימו לב לזה. לא בימי שלמה. לא בימי משה רבנו. "לא בימי יהושע בן נון". זו חשיבה שמגיעה מן השורש, ממקום שלפני כל השכבות שנצטברו. ילד, כשהוא מדבר, מדבר מן ההתחלה. לכן קוראים לזה "דרדקי" — ולא "נערים" או "תלמידי חכמים".

מה אמרו הילדים האלה? הם פירשו את האלף-בית:

תקופת העבודה: א' עד ה'

אל"ף-בי"ת = *אלף בינה*. למד בינה.( אלף זה ללמוד בארמית, מכאן המילה אולפן, מקום שבו לומדים) הדבר הראשון שאדם צריך הוא ידיעת האמת. כמו שאומר הרמב"ם: *"כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל אדם אחד — חכם וטוב.קודם חכם — ורק אחר כך טוב.

גימ"ל-דל"ת = *גמול דלים*. הטוב המוסרי, היחסים בין אדם לחבריו.

ושאלה מיד עולה: הרי "דרך ארץ קדמה לתורה" — לא היה צריך להיות ג' לפני א'? תשובה: לא. כי כאן מדברים מצד האמת הפנימית. המטרה היא האמת (א'). הדרך להגיע אליה — המוסר (ג'). אבל הסדר הוא לפי המטרה, לא לפי הדרך. תמיד אומרים לאן אתה הולך לפני שמסבירים איך.

ה'-ו' - שמו של הקב"ה. כלומר, על-ידי לימוד תורה (א'-ב') וגמילות חסדים (ג'-ד') — מתגלה מגמת הבורא בעולמו. "שם" = מטרה, כיוון. כשאתה עושה את זה, הקב"ה מתגלה.

תקופת השכר: ז' עד ל'

ואם אתה עושה כן — מה מקבלים? הילדים ממשיכים:

זי"ן** — זן אותך. מזון. הדבר הראשון שאדם צריך — מה שמקיים אותו. הגוף. הפרנסה.

חי"ת — חן אותך. חן, חסד, יחס נאות מן הסביבה.

טי"ת — מטיב לך. הטבה. קצת מעל ה"בסיסי".

יו"ד - ירושה. כאן קופצת רמה. ירושה היא כבר ההתחלה של הנצח בתוך העולם הזה - כי ברגע שיש ירושה, יש דאגה בין הדורות. "זן, חן, מטיב" — זה ליחיד. ירושה — זה כבר לדור הבא. ממד אחר לחלוטין.

כ"ף - *כתר*. הכבוד. ולמה זה ערך? הרמב"ם מסביר בפירוש למשנה: אם אתה רוצה להבין קצת מה זה עולם הבא — תסתכל על רדיפת הכבוד. בני אדם מוכנים להפסיד כסף, נוחות, לפעמים אפילו חיים — בשביל הכבוד. הכבוד הוא הנקודה שבה העולם הזה ועולם הבא נוגעים זה בזה. האדם רוצה ליצור רושם. הוא שם על עצמו כתר. זה לא שייך לטבע — זה שייך למשהו שמעל הטבע.

למ"ד — לעולם הבא. ולמה דווקא הלמ"ד? כי הלמ"ד היא האות היחידה שעולה מעל השורה. כל שאר האותיות — גגן בשורה אחת. הלמ"ד לבדה מציצה מעל. יש משהו מעל השורה. זה העולם הבא.

המבנה הנסתר: ו' האמצע

ועוד נקודה: ה' הוא שמו של הקב"ה — ה'-ו'. אבל מה עם **הוא"ו**? הוא"ו היא אות החיבור. היא מחברת את הא' עד ה' (עבודה) עם הז' עד ל' (שכר). כי המעבר מעולם העבודה לעולם השכר לא קורה לבד — צריך חיבור.

המחצית השנייה: מ' עד ת'

ומכאן ממשיכים הילדים לפרש את שאר האותיות:

מ"ם פתוחה / מ"ם סתומה - יש בתורה " מאמר פתוח" שהכל מבינים, ויש " מאמר סתום" שרק מעטים יודעים. לפעמים הנבואה באה בגלוי (מ"ם פתוחה), לפעמים היא נסתמת (מ"ם סתומה). בימינו — אין נביאים. אבל אנחנו בעידן קדם נבואי

נו"ן כפופה / נו"ן פשוטה - שני סוגי נאמנות. "נאמן כפוף" — שאצלו להיות נאמן זה כובל, מכפיף, מדכא. הנאמנות כעול. " נאמן פשוט" הנו"ן הסופית הישרה) — שהנאמנות מרוממת אותו. שני בני אדם, שניהם "נאמנים" — אבל שני עולמות שונים.

סמ"ך-עי"ן - סמוך עניים. לא "תן לעני" (זה גמול דלים מהג'). כאן: מנע ממנו ליפול. גישה אחרת לחלוטין. גמול דלים = הנתינה. סמוך עניים = המניעה מהנפילה. פרואקטיבי לעומת ריאקטיבי.

פ"א כפופה / פ"א פשוטה - יש זמן לדבר ויש זמן לשתוק. פה פתוח ופה סתום.

צד"י כפופה / צד"י פשוטה - הצדיק שעכשיו כפוף ומצניע עצמו — עתידו להיות גלוי לעין כל.

קו"ף ורי"ש — שיחה שבין קדוש לרשע

קו"ף = קדוש. רי"ש = רשע.

שאלה: למה פניה של הקו"ף הפוכים מן הרי"ש?

אמר הקב"ה: אין אני יכול להסתכל ברשע. (או, בלשון נקייה: הרשע אינו רוצה להסתכל בו.)

שאלה: ולמה ה תג של הקו"ף פונה לכיוון הרי"ש?

אמר הקב"ה: אם חוזר בו הרשע — אני קושר לו כתר כמותי.

שאלה: ולמה הרגל של הקו"ף תלויה באוויר?

כדי שיכנס בפתח שמוכן לו אם רק ירצה. הדלת פתוחה. תמיד פתוחה.

ומוסיף ריש לקיש: " אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" - אם בא אדם ליטמא — פותחים לו את הדרך. אבל אם בא ליטהר — לא רק שנותנים לו אפשרות, אלא "מסייעים אותו".

שי"ן ותי"ו — שקר ואמת

שי"ן = שקר. תי"ו = אמת.

מדוע השקר "קרוב" — ש', ק', ר' — שלוש אותיות עוקבות? ומדוע האמת "מרוחקת" — א' בראש, מ' באמצע, ת' בסוף?

משום ששיקרא שכיח, קושטא לא שכיח — השקר מצוי. האמת אינה מצויה.

ועוד: מדוע אותיות השקר (ש', ק', ר') עומדות כל אחת על רגל אחת? ואילו אותיות האמת (א', מ', ת') עומדות על בסיס רחב?

קושטא קאי, שיקרא לא קאי — האמת עומדת. השקר אינו עומד.

האמת יציבה כי היא נשענת על המציאות. השקר עומד על רגל אחת — על רגל אחת אי-אפשר לעמוד לאורך זמן. תמיד יתמוטט.

עטב"ש — עולם הבחירה

קיים עד כה סדר ישר של האלף-בית — א', ב', ג', ד'... בסדר הישר אנחנו רואים את עמוד השדרה של המציאות. המבנה. האמת. אבל האדם עדיין לא פועל — כי אין בחירה בין שתי אפשרויות.

כאן נכנס עטב"ש: א'=ת', ב'=ש', ג'=ר', ד'=ק'... כל אות מול האות שמנגד בקצה השני של האלפא-בטא.

עכשיו יש שתי אפשרויות לכל דבר. אתה יכול לבחור: א' או ת', ב' או ש', ג' או ר'.

זה עולם הבחירה החופשית.

בסדר ישר — הכל קבוע, כמו מבנה גבישי. בעטב"ש — יש ערכים שאתה יכול ללכת אחריהם, ויש גם ההיפך. וזה בדיוק הגדרת המוסר: מציאות שבה יש אפשרות לבחור.

הדיאלוג הגדול — גיהינום מול הקב"ה

ועכשיו מגיע הסיפור הכי דרמטי בכל הסוגיה.

שר גיהינום בא לפני הקב"ה ואומר: "ריבונו של עולם — לים כל": תן לי את כולם. כולם חוטאים בסוף, כולם שייכים לי. הים בולע הכל.

מה עונה לו הקב"ה? אח"ס-בט"ע-גי"ף - חלוקה שלישית של האלפא-בטא, לשלשות. ולמה שלשות?

כי זהו עולם התיקון - עולם שיש בו שלושה קווים: חסד, דין, ורחמים. ובשלשה קווים יש יציבות. זה עולמו של עם ישראל. זו התקווה לאנושות.

אח"ס — אני חס עליהם, מפני שבעטו בגי"ף - בניאוף, בתאוות הגוף. כלומר, יש בהם מה לחוס עליו.

דכ"צ — *"דכים הם, כנים הם, צדיקים הם - ואיפה זה מותיר אותנו?

הל"ק — אין לך חלק בהם.

אבל גיהינום לא מוותר: זניני מזרעו של שת — תן לי לפחות את זרעו של שת. מי זה זרעו של שת? כל האנושות.

אל"ב-מ"ן-ד"ס — לא. להיכן אוליך אותם? לגן הדס** — לגן עדן.

גיהינום ממשיך: עיף אנוכי - אני עייף וצמא, צריך לאכול.

עונה לו הקב"ה: *"טר — חכה. יש לי כיתות כיתות של רשעים שאני נותן לך.

אבל מה בעצם הוא אומר כאן?

שיש שני סוגי בני אדם.

מי שיש לו נטייה חיובית — חטאו הוא מקרי. הוא חטא בגלל שהיה בסביבה שפלה. מה הפתרון? שנה לו את הסביבה. *לאיכן הוליכן לגן של הדס — תן לו אווירה של גן עדן — הוא יתקן את עצמו.

מי שיש לו נטייה שלילית - גם לו יש תיקון. אחר, קשה יותר. גם גיהינום מתקן.

שני אופני תיקון. שניהם מתקנים — אחד בדרך נעימה, אחד בדרך קשה. כולם מגיעים לתיקון.

זה ממש על קצה המזלג מה שלימדו הילדים. איזה ילדים אלה!