היופי האחרון של ירושלים: על גלותה וגאולתה של האסתטיקה העברית

התלמוד, בכוחו הציורי הייחודי, משרטט דיוקן של אדם שהוא גם זיכרון וגם נבואה: רבי יוחנן, "אחרוני היפים שבירושלים". התיאור אינו ביוגרפי, הוא מיתי. זהו ניסיון ללכוד רסיס אחרון של עולם הרמוני שעמד להיחרב. כדי לעמוד על עומק הרעיון, חובה להביא את לשון המקור במלואה:

"על מנת לדמות את יופיו של רבי יוחנן יש לקחת כוס כסף חדשה שיצאה הרגע מבית האומן (עדיין מעט צהובה מהאש), למלא את הכוס בגרעיני רימון אדומים, לשים סביב פי הכוס עלים של ורדים אדומים, ולהניח את הכוס בין השמש והצל. הזהר שיצא מקרני השמש המשתקפות בכוס זהו מעין יופיו של רבי יוחנן."

הדימוי הזה הוא צופן, מניפסט אסתטי שלם. חכמי התורה לא ראו ביופי תכונה חיצונית בלבד; הם ראו בו התגלמות של אמת פנימית.

כפי שמסביר הרב אורי שרקי, כל פרט בתיאור הזה הוא סמל המגלה רובד עמוק יותר של אמת:

• הכוס היא משל לחכמה, כפי שמצאנו במקומות רבים בספרות חז"ל.

  
  

• הכסף מסמל את מידת החסד. יופיו של רבי יוחנן נובע מחכמה שהיא כולה חסד, היכולת לראות את הפנימיות הטובה בכל אחד, כפי שאמר ש"אפילו פושעי ישראל הרי הם מלאים מצוות כרימון".

  
  
• 
  

  גרעיני הרימון האדומים מרמזים על כך שגם כשישראל מלאים בעוונות (הצבע האדום), רבי יוחנן ראה את הפנימיות שבהם.

  
  
• 
  

  עלים של ורד אדום הם משל לכנסת ישראל, הנמשלת לשושנה בין החוחים. לשושנה שלושה עשר עלים, כנגד שלוש עשרה מידות הרחמים.

  
  
• 
  

  המיקום "בין שמש לצל" מסמל את זמן הגאולה, זמן איילת השחר.

  
  

אם כן, יופיו של רבי יוחנן אינו עניין קוסמטי. הוא התגלמותה החזותית של הרמוניה עברית קדומה, שבה האמת, החכמה, החסד והיופי היו מאוחדים. הוא היה השריד האחרון ליופי הזה לפני שיצא, יחד עם האומה כולה, לגלות ארוכה.

הגלות מהיופי

במשך אלפיים שנות הגלות המרה, היהדות עשתה בחירה אידאולוגית מודעת: היא התרחקה מהאסתטיקה, מהאמנות החזותית. לא מתוך נחיתות, אלא מתוך אבל, מתוך נאמנות. איך אפשר לעסוק ביופי החיצוני כשהבית חרב והשכינה בגלות? ההיבדלות הזו מהיופי הייתה אקט של יושרה פנימית עמוקה. היופי נתפס כמעט כבגידה באמת הכואבת של החורבן.

העולם המערבי, שצמח על ברכי הפילוסופיה היוונית, פיתח את המשוואה "יפה, אם כן אמת". היופי החיצוני נתפס כהוכחה לאמת פנימית. היהדות, באותן שנים, אחזה באמת הפנימית וחששה מהיופי החיצוני, שנתפס לא פעם כפיתוי שקרי, כמסכה המסתירה ריקבון.

שיבת היופי לציון

שיבת ציון, אם כן, לא הייתה רק תנועה פוליטית של העברת אוכלוסייה. היא הייתה, במהותה, תחילתו של תהליך איחוי עמוק. וכשם שהגוף הלאומי שב לאדמתו, כך החלה הנשמה הלאומית לדרוש חזרה את איבריה האבודים. אחד הראשונים שבהם היה חוש היופי.

איש לא הבין זאת בעומק גדול יותר מהרב קוק. בנאומו ההיסטורי בפתיחת בית הספר לאמנות "בצלאל", בזמן שיישוב ישן נאבק על קיומו בעוני, במלריה ובאיומים ביטחוניים, ראה הרב קוק במהלך הזה הוכחה לאמיתותה של הציונות. הקמת בית ספר לאמנות, הוא אמר, מוכיחה שהתנועה הציונית אינה רק פרויקט של השגת מקלט בטוח, אלא "תנועת חיים אותנטית, אמיתית". הגוף והנשמה, הקיום והיופי, חוזרים הביתה יחד.

האמת מחפשת את יופיה

השיבה לארץ מחייבת היפוך של המשוואה העתיקה. איננו אומרים עוד "יפה, אם כן אמת", אלא מכריזים: "האמת הפנימית חייבת לבוא לידי ביטוי בצורה אסתטית". התורה היא אחת, וכשם שהיא דורשת ביטוי מוסרי, שכלי ורצוני, כך היא דורשת גם ביטוי של יופי. כל עוד האמת אינה מתלבשת ביופי, היא אינה שלמה.

זוהי הקריאה הגדולה ליוצרים הישראלים החדשים: להפסיק לפחד מעיסוק ביופי. לא לחקות את מודל היופי המערבי, הצרכני והשטחי, אלא להוביל מהפכה.

המשימה שלנו היא להעמיק ולקדש את היופי. לחזור אל המודל של רבי יוחנן, שבו האסתטיקה אינה קישוט חיצוני, אלא זריחה טבעית של חכמה, חסד וקדושה פנימית. במקביל לתחיית הקודש, עלינו להחיות מחדש את היופי העברי המקורי. כי באמת הגדולה, אין הפרדה –

הקודש צריך להתפשט על תחום היופי והאסתטיקה, עד שכל יצירה ישראלית חדשה תהיה, כמו יופיו של רבי יוחנן, "מעין" זוהר של גאולה.

‫